Iggerot HaRambam, Iggeret Kanaut

Iggeret Teiman

אגרת תימן להרמב“ם זצ“ל The Iggeret Teiman, by the Rambam, may the memory of the righteous be a blessing

העתיקה רבי נחום מערבי ז“ל וקרא שמה פתח תקוה The elder rabbi Nahum Ma’arabi, may his memory be a blessing, called it the Petah Tikvah

מני אנא משה ב“ר מיימן הדיין ב“ר יוסף החכם ב“ר יצחק הרב ב“ר עובדיה הדיין ז“ל: Counted by I, Moses, son of Maimon the Judge, son of Joseph the Wise, son of Isaac the Teacher, son of Obadiah the Judge, of blessed memory:

חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו לכבוד גדול וקדוש מר ורב יעקב החכם הנחמד היקר הנכבד בן כבוד מר ורב נתנאל ז”ל בן אלפיומי ובכלל כל אלופיני אחינו כל תלמידי הקהלות אשר בארץ תימן ישמרם צורם ויגן בעדם אמן סלה: To the honored, great, and holy Master and Teacher, Jacob, wise and genial, dear and revered sage, son of the honored, great, and holy Master and Teacher, Nathaniel Fayyumi, distinguished Prince of Yemen, president of its congregations, leader of its communities, may the spirit of God rest upon him, and upon all his associates and upon all the scholars of the communities of Yemen. May the Lord keep and protect them.

על שרשי האמת יעידו גזעיהם ועל טוב המעיינות ישהידו נובעיהם ואמנם כי משרש האמת פרח נצר נאמן וממעיין החסד נהר גדול נמשך בארץ תימן להשקות בהם כל גנים להפריח הנצנים והנה הוא לאטו נדבר כל עיף וצמא במדבר ובו מצאו ספקם ודיים כל עוברי דרך ואיי הים לכן העבירו קול בספרד ובספרוים מקצה השמים ועד קצה השמים הוי כל צמא לכו למים והסוחרים כולם יחד לשואליהם עונים כי מצאו מטע יפה ונעמן ומרעה טוב כל רזה בו ישמן ולרועיהם בו מרעה נאמן יושבי ארץ תימן וכי הם לדל נותני לחמו מסעד לעשיר מקדימי שלומו הליכות שבא קוו למו וידם לכל עוברי דרך מתוחה וביתם פתוחה לרווחה ועמם מצאו הכל מנוחה ונסו יגון ואנחה וכל היום הוגים בתורת משה הולכים בדרך הורה רב אשי רודפי הצדק ומחזיקי הבדק מעמידי עקרי התורה על תלם מקבצים נפזרי ה‘ במלולם מקימי כל המצות בדקדוקיהם במקהלותם אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותם ברוך ה‘ אשר לא השבית מקימי תורה ושומרי חקים באיים הרחוקים כאשר הבטיחנו בטובו וחסדו על ידי ישעיהו עבדו ואתם האות כאשר הודיענו מכנף הארץ זמירות שמענו יסעדכם ה‘ להקים דת וחקה לשמור משפט וצדקה לנצור מצותו ודתו לאחוז בבריתו אמן סלה: Just as plants bear testimony to the existence of real roots, and waters are evidence for the excellence of springs, so has a firm shoot developed from the roots of truth and righteousness, and a huge river has gushed forth from the spring of mercy in the land of Yemen, to water therewith all gardens and to make the flowers blossom. It flows gently on to satisfy the needs of the weary and thirsty in the arid places; wayfarers and folks from the isles of the sea satisfy their needs with it. Consequently it was proclaimed from Spain to Babylonia, from one end of heaven to the other: “Ho, ye every one that thirsteth come for water.” (Isaiah 55:1) Men of business and traffic unanimously declare to all inquirers that they have found in the land of Yemen a beautiful and delightful plantation, and a rich pasture with faithful shepherds wherein every lean one shall wax fat. They strengthen the indigent with bread and greet the opulent hospitably and generously; even the Sabaen caravans look forward to their generosity. Their hands are stretched out to every passer-by, and their homes are wide open to every traveler. With them all find tranquility; sorrow and sighing flee. They continually study the Law of Moses, walk in the way of R. Ashi, pursue justice, repair the breach, uphold the principles of the Torah, bring back the stray people of God by encouraging words, observe the religious ceremonies punctiliously in their communities; “there is no breach, no going forth, and no outcry in the broad places (Psalms 144:14). Blessed be the Lord that He has suffered Jews to remain who observe the Torah and obey its injunctions in the most distant peninsulas, as we were graciously assured through Isaiah, His servant, for it is you the people of Yemen he was alluding to when he prophesied “From the uttermost part of the earth have we heard songs.” (24:16).When we departed from the West to behold the pleasantness of the Lord and to visit His holy place, we learnt that your father has gone to his eternal rest. May God bestow His Justice and Goodness upon him. May he enter unto peace and rest upon his bed. May He send him Angels of Mercy. May he rest and rise up for his reward at the end of days.This is the token, dearly beloved friend, that God was pleased with your father’s deeds, and that He will compensate him doubly, and grant him peace. For you, his son, have risen in his stead to promote religion and observance, to further justice and righteousness, to obey His precepts and laws, and to abide by His covenant. May the Lord thy God be with you as He was with your fathers. May He not forsake you, nor abandon you. May He give you broad understanding to judge His people. May His words never depart from your mouth nor the mouth of your seed as it was written (Isaiah 59:10). May you succeed your father as leader of his people, and God grant that your fame be greater than his.

וכאשר הגיע אלינו כתבך יקירנו למצרים נעמו כל אזנים כי תאוה הוא לעינים והוא העיד בפנינו עליך פי ממשרתי השם אתה העומדים בהיכלו החונים על דגלו ומרודפי התורה ואהבי דתותיה השוקדים על דלתותיה יפתח ה‘ לך את מצפוניה וימלא לבך מצפוניה ויהיו דבריה נר לרגלך ואור לנתיבתך: When your communication arrived in Egypt, dearly beloved friend, our ears were pleased at hearing it read, and the mere view of it was a feast to the eyes. It revealed that you were one of the ministers of the Lord who dwell in His fane, and are pitched at His standard; that you pursue the study of the Torah, love its laws, and watch at its gates. May the Lord divulge unto you its secrets, and stock you abundantly with the knowledge of its treasures, make its crown your chief crown, place its necklace upon your neck, and may its words be a lamp unto your feet, and a light unto your path, and through them may you become celebrated. “When all the people of the land will see that the name of the Lord is upon you they shall fear you.” (Deuteronomy 28:10).

וזה אשר אמרת ידידנו בכתבך כי שמעת מקצת אחינו אנשי גליותנו ישמרם צורם שהם מהללים אותי ומרבים ומנשאים ועורכים אותי לגדולי איתנים לפי אהבתם ספרו ובטובם ובחסדם דברו וחברו ודבר דבור על אופניו ממני שמע ואל אדם אחר אל תישע אני קטן מקטני חכמי ספרד אשר עדים בגלות הורד ותמיד אשקד במשמרותי ולא השגתי חכמת אבותי כי ימים רעים וקשים פגעונו ובשלוה לא התלוננו יגענו ולא הונח לנו אבל רצתי אחר הקוצרים בכל שבילים ואלקטה בשבלים אקבץ הבריאות והמלאות והצנומות והרקות לא אבעט זה שבתי הבית מעט ולולי ה‘ שהיה לנו ואבותינו ספרו לנו לא השגתי המעט אשר אספור וממנו תמיד אשבור ועל אודות ידידנו תלמידנו ר‘ שלמה סגן הכהנים החכם הנבון אשר אמרת בכתבך כי הוא מרחיב פיהו במהללינו ומאריך לשונו בשבחנו לשון הבאי דבר בתשוקתו והגדיל לספר באהבתו ובחמלתו יצ”ו ויהיה כגן פורח ויחזירהו אלינו שלם ושמח ושאר ענייני כתבך אשר שאלת להשיבך עליהם כך ראיתי להשיב בלשון קדר וניבו למען ירוץ הקורא בו בכל האנשים והטף והנשים כי תשובת עניינו אחד ראויה לעמוד עליה כל קהלותכם יחד: You write in your letter, dear friend, of a report that some of our co-religionists in the diaspora, may the Lord keep and protect them, praise and extol me very highly and compare me to the illustrious Geonim. But they have spoken thus about me out of mere tenderness for me, and written about me out of pure [ 2 ] goodness. However, hearken to a word fitly spoken by me, and give no heed to the sayings of others. Verily, I am one of the humblest of scholars from Spain whose prestige was lowered in exile. Although I always study the ordinances of the Lord, I did not attain to the learning of my forebears, for evil days and hard times overtook us; we did not abide in tranquility. We labored and had no rest. How could we study the law when we were being exiled from city to city, and from country to country. I pursued the reapers in their paths and gathered ears of grain, both the rank and the full ones, as well as the withered and the thin ones. Only recently have I found a home. Were it not for the help of God, I would not have culled the store I did and from which I continually draw. Furthermore you write in your letter that our friend and disciple, R. Solomon, a princely priest, and scholar of understanding, is profuse in praising me, and lavish in lauding me. But truth to say, he has indulged in hyperboles because of his affection for me, and has spoken extravagantly because of his tender feelings for me. May the Lord guard him, and may he be like a blossoming vineyard, and may he return to us hale and hearty. As for the other matters concerning which you have requested a reply, I deemed it best to respond in the Arabic tongue and idiom. For then all may read it with ease, men, women, and children, for it is important that the substance of our reply altogether be understood by every member of your community.

אמנם מה שזכרת מן העומד בארץ תימן שגזר שמד על ישראל והכריח כל המקומות שיש לו ממשלה עליהם לצאת מן הדת כמו שעשה הכנעני בארצות המערב שמועה זו הסירה הדר פנינו ורגזו וחלו עליה כל קהלותנו ובאמת יש לנו לומר עליה שהיא שמועה רעה אשר כל שומעה תצלנה אזניו שרפו לה לבותנו ונתבלבלו מועצותנו לצרות הגדולות האלה נמשכו לנו שמד בקצוי העולם ממזרח ומערב ויהיו בני ישראל בתוך אלה מזה ואלה מזה ועל העת הקשה הזאת שראה הנביא במחזה התחיל להעתיר בעדנו ולהתפלל עלינו ככתוב (עמוס ז‘ ה‘) ואמר אדני אלהים חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא ודבר זה לא יהרהר בו בעל אמונה ולא ישליכהו מי שיש לו במשה אמנה ואין ספק להיות אלו חבלי משיח שהיו החכמים מבקשים מהבורא שלא יהיו מצואים בהם וגם הנביאים היו מרעידים בהעלותם אותם על רעיוניהם כמו שאמר (ישעיהו כ”א ד‘) תעה לבבי פלצות בעתתני וגומר וגם בספר הישר אמר הבורא אוי למי שיהיה מצוי באותו הזמן משומו אל אבל מה שאמרת שדעת קצת בני עמנו נעדרה ונתבלבלה ונעה לבבם והתחדש להם ספק ונתעלפה סברתם וקצת לא סרו מאמונתם ולא נתעלפו ולא חרדו זה לזה דבר זה כבר קדם על ידי דניאל ע“ה כמו שהודיענו הבורא כי בהאריך לנו הימים בגלותנו ובבא הצרות עלינו יצאו רבים מן הדת ויתחדש להם ספק ויטעו וסבה זו תהיה בראותם דלדולנו ותוקף יד מוננו והתגברותם עלינו וקצתם לא יתחדש להם ספק ולא תתבלבל סברתם שנאמר (דניאל י“ב יו“ד) יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו והוסיף לבאר לנו שאפילו המשכילים ההמה והמבינים שעברו עליהם צרות ועמדו כנגדם ונשארו באמונתם בה‘ ובמשה עבדו עדיין יעברו עליהם צרות קשות ורעות יותר מן הראשונות שעמדו כנגדם עד שיתחדש להם ספק ויטעו ויתעו עד שלא יתבאר להם כי אם מעט מזער כמו שאמר (דניאל י“א ל”ה) ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ וגומר: You write that the rebel leader in Yemen decreed compulsory apostasy for the Jews by forcing the Jewish inhabitants of all the places he had subdued to desert the Jewish religion just as the Berbers had compelled them to do in Maghreb. Verily, this news has broken our backs and has astounded and dumbfounded the whole of our community. And rightly so. For these are evil tidings, “and whosoever heareth of them, both his ears tingle (I Samuel 3:11).” Indeed our hearts are weakened, our minds are confused, and the powers of the body wasted because of the dire misfortunes which brought religious persecutions upon us from the two ends of the world, the East and the West, “so that the enemies were in the midst of Israel, some on this side, and some on that side.” (Joshua 8:22). The prophet upon learning of such difficult and dreadful times prayed and interceded in our behalf, as we read, “Then said I, O Lord God, cease, I beseech Thee: how shall Jacob stand? for he is small.” (Amos 7:5). Indeed, this is a subject which no religious man dare take lightly, nor any one who believes in Moses put aside. There can be no doubt that these are the Messianic travails concerning which the sages invoked God that they be spared seeing and experiencing them. Similarly the prophets trembled when they envisioned them as we learn from the words of Isaiah, “My heart panteth, fearfulness affrighteth me, the twilight I have longed for hath been turned for me into trembling” (21:4). Note also the divine exclamation in the Torah expressing sympathy for those who will experience them, as we read, “Alas, who shall live when God doeth this!” (Numbers 24:23). You write that the hearts of some people have turned away, uncertainty befalls them and their beliefs are weakened, while others have not lost faith nor have they become disquieted. Concerning this matter we have a divine premonition through Daniel who predicted that the prolonged stay of Israel in the Diaspora, and the continuous persecutions will cause many to drift away from our faith, to have misgivings, or to go astray, because they witnessed our feebleness, and noted the triumph of our adversaries and their dominion over us, while others would neither oscillate in their belief, nor be shaken in their convictions. This may be gathered from the verse, “Many shall purify themselves, make themselves white, and be refined, but the wicked shall do wickedly, and none of the wicked shall understand; but they that are wise shall understand.” (Daniel 12:10). Further on he foretells that even men of understanding and intelligence who would have brooked milder misfortunes and remained firm in their belief in God and in His servant Moses, will yield to distrust and will err, when they are visited by sterner and harsher afflictions, while only a few will remain pure in faith as we read, “And some of them that are wise shall stumble.” (Daniel 11:35).

ועתה אחינו חייבין אתם להטות אזנכם ולשמוע מה שאסדר לפניכם ותלמדוהו לטף ולנשים כדי שיתקיים להם מה שהסתפק מאמונתם ויתחזק בנפשותם האמת שאין לזוז ממנה ויצילנו הבורא ויצילכם מן הספק: And now, my co-religionists, it is essential for you all to give attention and consideration to that which I am going to point out to you. You should impress it upon the minds of your women and children, so that their faith which may be enfeebled and impaired may be strengthened, and that they be re-established in an unceasing belief. May the Lord deliver us and you from religious doubt!

דעו שזאת היא תורת ה‘ האמתית שנתנה לנו ע“י אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם שנאמר (דברים יו“ד ט“ו) רק באבותיך חשק ה‘ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה ואין זה לפי שהיינו ראויים לכך אלא בחסדו של בורא וטובו שהתחסד אלינו והטיב לנו בשביל שקדמו לאבותנו מעשים טובים בידיעת הבורא ובעבודתו שנאמר (דברים ז‘ ז‘) לא מרובכם מכל העמים חשק ה‘ בכם וגומר ומפני שיחד אותנו הבורא במצותיו ובחוקותיו והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו שנאמר (דברים ד‘ ח‘) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגומר קנאונו העכו”ם כלם על דתנו קנאה גדולה וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה ורצונם להלחם בה‘ ולעשות מריבה עמו ואלהים הוא ומי ירב לו ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורה זו עד זמננו זה שכל מלך עכו“ם גובר או מכריח או מתגבר או אנס שאין תחלת כוונתו ודעתו לסתור תורתנו ולהפך דתנו באונס בנצחון ובחרב כמו עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריונוס והרבה כיוצא בהן זהו הנוע האחד משני הנועים שהתכוונו בו לנצח החפץ האלהי אבל הנוע השני הם המחודדים משאר המלכיות והחכמים מיתר הלשונות כמו האדומים והפרסיים והיונים שאלו כמו כן שמו כוונתם לסתור דתנו ולהפר תורתנו בטענות שטוענין אליה ובקושיות שמחברים ומגמתם בכל זה להפר התורה ולמחות עקבותיה בחבוריהם כמו שהתכוונו האנסים במלחמותהם ולא זה יצלח ולא זה שהקדוש ב”ה בשר אותנו על ידי ישעיהו שכל אנס או נצחן שיתכוון לסתור תורתנו ולבטל דתנו בכלי זיין ישבר הבורא כלי מלחמתו ולא יצליחו וזה על דרך משל כלומר שעצתו לא תשלם לעולם וכמו כן כל טוען שיתכוון לבטל מה שבידינו יצא מחויב מן הדין בטענתו ויבטל אותה ולא תתקיים כמו שנאמר (ישעיהו נ“ד י”ז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה‘ וצדקתם מאתי נאם ה‘ ושתי אלו הכוונות כלומר העכו”ם המתכוונים לשתי אלו הכוונות עלה בדעתם שבנין זה אינו נוח ליהרס ואף על פי כן עשו אחוה להרוס יסודות הדת שהוטבעו במעבה נאמן והם בכל זה מוסיפים יגיעה ועצב והבניין יעמד על חזקתו והאמת יהתל בהם וישתק כלומר הקב”ה שהוא האמת יושב ומהתל ושוחק בהם על שהם מתכוונים בחלישות שכלם כוונה שאין לה תכלית ועל זה העניין אמר דוד ע“ה ברית הקודש בראותו כוונתם לסתור דת האמת ובראותו שהקדוש ב“ה יושב ומשחק בהם (תהלים ב‘ ג‘) ננתקה את מותרותימו ונשליכה ממנו עבותימו יושב בשמים ישחק ה‘ ילעג למו ועדיין אנו בחונים ומנוסים בשתי הכתות האלו מיום מלכותנו וקצת ימי גלותנו ואחר כך התחדשה כת אחרת שמגדלת בעניינה ומררה חיינו משתי עניינו הכתות כלומר מכת ההתגברות ומכת הטענות והקושיות וראתה בעצה להכחיד שם אומה זאת מדרך אחר והוא שהתנכל בעצתו להתודע בשם נבואה ולחדש דת מבלעדי תורת ה‘ והודיע ברבים ששתי התורות מאת ה‘ וכוונתו לחדש הספק ולהכניס מבוכה בלבותנו בהיות התורה אחת הפך האחרת ושתיהן מכונות לאלוה אחד להיות זה מבוא ושער לסתור תורתנו ובכל זה כבר ניבא דניאל ואמר בסוף שסופו להכשל שנאמר (דניאל י“א י”ד) ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו ואחריו לזמן ארוך עמדה דת מיוחסת אליו מאומת בני עשו שלא היתה כוונתו אליה ולא עלתה כמו כן במחשבתו ולא הזיק שום דבר לישראל ולא נולד בהם ספק לא לכלל ולא ליחידים לפי שהתבאר להם חסרונו ושנכרת ואבד בידינו עד שנעשה בו מה שנעשה ועמד אחריו משגע ונהג כמנהגו כלומר לשנות דתנו הואיל ופתח בו הפתח והוסיף עם כל זה כונה אחרת שרדף אחר המלכות ובקש שישתעבדו לו והתחדש מה שהוא מפורסם וכולם אין חפצם אלא לדמות שקריהם לדת ה‘ ולא תדמה המלאכה האלהית למלאכה אנושית אלא לתינוק שאין לו ידיעה באחד מהן ואין הפרש בין דתנו זאת לשאר הדתות שרוצים לדמותם אליה אלא כמו שיש ההפרש בין האדם החי המרגיש ובין הצלם שפסלו האומן מעץ או שיצקו ממתכת כלומר מכסף או מזהב או שפתח מאבן גלל כלומר מאבני שיש וזולתו עד שתקנו וציירו בצורת אדם שהכסיל שאינו יודע החכמה האלהית והמלאכה ההיא בראותו הצלם ההוא בדמות אדם בכל משטחו הגלוי וכתבניתו ובדמותו ובמראהו יחשוב שנעשה כמו שנעשה האדם לפי שאינו יודע הפנימיות של שניהם אבל החכם היודע הפנימיות של זה ושל זה אז יודע שהפנימיות של זה הצלם אין שם תקון מלאכה וכן ידע שהפנימיות של אדם יש בה הנפלאות האמתיות והמלאכות המורות על חכמת הבורא יתברך בראותו עצביו נמשכים בבשר שהוא סבת התנועה החפצית הנקרא בלשון ערב עצל ובלעז מוסקול באברי הבשר והתלכדם ונטית יתרותיו ומקום דבוקם ולפיפת קשוריו ואיכות גדולו והרכבת אבריו ופרקיו ומוצא עורקיו המתנועעים והעורקים שאינם מתנועעים והתחלקם וישוב נתחיו קצתם על קצתם החיצונים והפנימיים כל דבר ודבר על מתכונתו ותבניתו ובמקומו כן הדבר בכסיל שאינו יודע סתרי כתבי הקודש ופנימי המצות כשירצה לערוך דתנו זאת אל דת המזוייפת הנפעלת יחשוב שיש ביניהם ערך ודמיון הואיל וימצא בדת ה‘ איסור והיתר ובדת המזוייפת הנפעלת כמו כן ובדת ה‘ ימצא מיני עבודות ובנפעלת כמו כן מיני עבודות ודת ה‘ יש בה צוויים הרבה ואזהרות ועונשים ושכר וכמו כן בזאת המזייפת הנפעלת ואלו היה יודע פנימיותיהם הי‘ יודע שהדת האלהות האמתית שחכמתה בפנימיותיה ושאין לה שום צווי ולא אזהרה שאין בפנימיות שלה דברים המביאים תועלת בשלמות האדם ומרחיקים ממנו נזק שמונע ממנו השלמות ההיא ויגיעו לו בהם מעלות המדות ומעלות הדעות להמון כפי יכלתם וליחידים כפי השגתם ובהם יהיה הקבוץ האלהי המעולה והמגיע והחונה על שתי השלמיות האלו כלומר השלמות הראשונה שהיא התמדת קיומו בעולם הזה על מיטב הענינים הנאותים לאדם והשלמות השנייה שהיא השגת המושכלות כמו שהם בעצמם כפי כחו של אדם וידוע כמו כן שהדתות ההם המדמים לדתנו הם דברים שאין להם פנימיות אלא ספורים ודמיונים שהתכוון להם המדמה לכבוד עצמו ולאמר עליו שהיה כפלוני ופלוני והתבארה עברנותו לנגד החכמים ונעשה הדבר שחוק וליצנות כמו שמשחקים מפעלות הקוף כשידמה מעשיו למעשה אדם וכבר הודיענו הבורא ע“י דניאל ע“ה שדבר זה עתיד להיות ושבאחרית הדבר יעמוד אדם ועלה דת שתדמה לדת האמת וידבר גדולות ויאמר שירדה עליו רוח נבואה ונתן לו ספר ושדבר הבורא עמו ואמר הוא לבורא וכיוצא בזה מהרבות דבריו אמר דניאל כשספר עמידת מלך אדום ודמה עמידת משגע ואיך יהיה נוצח למלך אדום ולמלך פרס ויון לקרן צומחת שארכה וגדלה כמו שיתבאר זה מן הפסוקים להמון וליחידים שהם עניינים שנגלו במציאות כלומר בעולם ואין לפסוקים ההם פירושים אחרים אלא כפשטם שכן אמר (דניאל ז‘ ח‘) משתכל הוית בקרניא ואלו קרן אחרי זעירה סלקת ביניהון ותלת מן קרניא קדמיתא אתעקרא מן קדמה ואלו עינין כעיני אנשא בקרנא דא ופום ממלל רברבן ואתה עיין בחכמת זה המשל ותראה נפלאות אמר שראה הקרן הצעירה הצומחת ובעוד שהיה מתמיה על אריכותיה ועל שהפילה שלש קרנות מלפניה עד שראה לקרן ההוא עינים כעיני אדם ופה מדבר גדולות כלומר שהעומד הזה ידמה דת שתדמה לדת האלהית ויאמר שהוא נביא וירבה דברים ובאר לנו דניאל שכוונתו תהיה להפר ולבטל התורה הזאת שבידינו ויתכוון לשנותה שכן אמר (שם) ויסבר להשניה זמנין ודת ויתיהבון בידה עד עדן ועדנין ופלג עדן ובאר לו הבורא יתברך לדניאל שהוא עתיד לאבדו אחר גדולתו וגדולת אריכותו עם כל הנשאר מן האומות שקדמוהו ושלשת המערערים האלה כלומר הכת האנסית והכת הטוענת טענות והכת המתדמה לדתנו כלם יאבדו דאם תראה להם שום גבורה ונצחון בשום זמן לא תעמד להם הגבורה ההיא ולא יאריך להם הנצחון ההוא וכן גזר עמנו בוראנו יתברך והבטיחנו מעולם ועד עולם שכל זמן וזמן שיעמוד על שונאיהם של ישראל שמד או שיתחדש עליהם שום רוגז שהוא עתיד לסלקו ולהסירו שכן אמר דוד ברוח הקודש מספר בלשון האומה שמתרעמת מתוקף יד העכו״ם בנו ופשוט ממשלתם עלינו מתחלתנו ואף על פי כן אין בהם יכולת להאבידנו ולמחות את שמנו ואף על פי שרודפים אחרינו ומנגעים אותנו בשמדות וגזרות שכן אמר דוד ע“ה (תהלים קכ‘ט א‘ ב‘) רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי ואתה אחינו האינכם יודעים שבימי נבוכדנצר הרשע הכריחו את ישראל לעבוד עבודה זרה ולא נצל מן הנמצאים אלא דניאל חנניה מישאל ועזריה וסוף דבר השמידו הבורא יתעלה והאביד נימוסו וחזרה האמת למה שהיתה וכן אירע בבית שני כשגברה מלכות יון הרשעה וגזרו שמדות גדולות ומשונות על ישראל לאבד הדת וגזרו עליהם חלול השבת ולהפר ברית מילה ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה‘ אלקי ישראל ושיחוק בקרן שורו כעניין הזה ואחר כך שיחרוש בו ועמדו בגזרה זו כמו חמשים ושתים שנה ואחר כך אבד הקדוש ב“ה ממשלתם ודתותיהם יחד וכן תמצא לרבותינו אומרים ברוב המקומות פעם אחת גזרה מלכות יון הרשעה שמד על ישראל ושלום על ישראלי כך וכך גזרו עליהם ואחר כך היה מבטל הבורא יתברך הגזרה ההיא והיה משבית אותה והיה מבטל ומשבית הגוזר אותה וכן אז”ל שמדא עביד דבטיל וכבר הבטיח הקב“ה ליעקב אבינו ע“ה שאע“פ שישתעבדו האומות בזרעו ויענו אותה ויגברו עליהם הם ישארו ויעמדו והמשתעבדים בהם יחלפו ויאבדו כמו שנאמר (בראשית כ“ח י“ד) והיה זרעך כעפר הארץ כלומר אע“פ שהם נתונים למרמס ולמרפס כעפר הזה שהכל דורסין אותו סוף שיגברו וינצחו וכן על דרך המשל כמו שהעפר באחריתו יעלה על הדורסים אותו וישאר הוא והדורסים אותו לא יעמדו והנה באר ישעיהו עה”ש והודיענו משמו של הקדוש ב“ה שהאומה הזאת כל ימי היותה בגלות כל מי שיעלה במחשבתו להתגבר עליה ולאנס אותה אפשר לו לעשות ויצליח אבל באחריתו ישלח הקב“ה מושיע ויסיר ממנה חליה וכאבה שכן אמר (ישעיהו כ”א ב‘) חזות קשה הגד לי הבוגד בוגד והשודד שודד עלי עילם צורי מדי כל אנחתה השבתי וכן הבטיחנו הבורא על ידי נביאיו שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה וכמו שאי אפשר שיתבטל מציאותו של הקב“ה כן אי אפשר שנאבד ונתבטל מן העולם שכן אמר (מלאכי ג‘ ו‘) אני ה‘ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם וכמו כן בשרנו והאמיץ אותנו יתברך שמו שנמנע אצלו למאוס אותנו בכללנו ואף ע“פ שנכעיסהו ונעבור על מצותיו שכן כתוב (ירמיהו ל“א ל”ז) כה אמר ה‘ אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי הארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה‘ וכעניין זה בעינו הבטיחנו בתורה ע“י משה רבינו ע“ה שכן כתוב (ויקרא כ“ו מ“ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה‘ אלהיהם ואתם אחינו חזקו ואמצו והשענו על הפסוקים האלה האמתים ואל יבהילו אתכם השמדות אם תכפו אתכם ואל יפחיד אתכם תוקף יד האויב עליכם ותלישת אומתנו שכל העניין הזה אינו רק נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחבתכם בעולם ושלא יחזיקו בדת האמת בעתות כאלו אלא החכמים יראי ה‘ מזרע יעקב הזרע הטהור והנקי שנאמר עליהם (יואל ג‘ ה‘) ובשרידים אשר ה‘ קורא באר שהם יחידים והם האנשים שעמדו אבותם על הר סיני ושמעו הדבור מפי הגבורה ושלחו ידיהם ואמונתם לברית וקבלו על עצמם המעשה והקבלה יאמרו כל אשר דבר ה‘ נעשה ונשמע וחייבו דבר זה עליהם ועל הבאים אחריהם שכן כתוב (דברים כ”ט כ“ח) לנו ולבנינו עד עולם וכבר הבטיחנו הבורא יתברך כאדם הנכנס ערב לחברו ודי לנו בערבותו והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני שהם מאמינים בנבואות משה רבינו בכל מה שבא על ידו הם ובניהם ובני בניהם עד עולם שכן אמר הקב“ה יתברך (שמות י”ט ט‘) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם לפיכך יש לדעת שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא שאינו מזרע האנשים ההם וכן אמרו רבותינו ז“ל על כל המסתפק בנבואה לא עמדו אבותיו על הר סיני המקום יצילנו ויצילכם מן הספק וירחיק ממנו ומכם המחשבות המביאות לידי ספק ולידי מכשול לפיכך אחינו כל ישראל הנפוצים בקצוות הארץ חייבים אתם לחזק קצתכם לקצתכם ולאמץ ולזרז הגדולים לקטנים והיחידים להמון ותחברו אומתכם על דבר אמת שלא ישתנה ולא יופר ולהרים קולכם באמונה שלא תפול לעולם ולא תשחת והוא להודיע לרבים שהקב”ה הוא אחד ולא כשאר האחדים ולהודיע שמשה הוא נביאו ומדבר עמו והוא אדון כל הנביאים והוא שלם מכולם והוא המשיג מהקב“ה מה שלא השיג אחד מכל הנביאים לא לפניו ולא לאחריו ושס“ת זה כולו מבראשית עד לעיני כל ישראל הוא דבור מאת הבורא יתברך למשה רבינו שנאמר (במדבר י“ב ח‘) פה אל פה אדבר בו ושאין להפר ולא לשנות ולא להוסיף ולא לגרוע לעולם ושלא תבא מאת ה‘ תורה זולתה ולא ציווי ולא אזהרה וכמו כן זכרו מעמד הר סיני שצונו הקב”ה לזכרו תמיד וגם הזהירנו מלשכחו אותו וצונו ללמד אותו לבנינו כדי שיגדלו על תלמודו הוא מה שנאמר (דברים ד‘ ט‘ יו“ד) רק השמר לך ושמר נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה‘ אלקיך בחרב באמר וראוי לכם אחינו שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והדורו שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו והטענה המביאה לידי אמת וגדלו המעמד ההוא על כל גדולה כמו שגדלו הקב”ה שנאמר (דברים ד‘ ל“ב) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו‘ ודעו אחינו בברית הזאת ובסברת הזאת שהדבר הגדול הזה שנראה במציאות שהעיד עליו מבחר כל העדים שלא היה מקודם כמוהו וכן לא יהיה אחריו כמוהו והוא שתשמע אומה אחת בכללה דבור הקדוש ב”ה ושתראה כבודו עין בעין ודבר זה היה שתתחזק האמונה חזוק שלא ישנהו משנה ויגיע לנו ע“י האמת כדי להעמיד רגלינו לבל ימעדו אשורינו בעתות כאלו כשיתחדש שום רוגז או שמד על יהודים ח”ו וכשיתגבר יד האנס שכן כתוב (שמות כ‘ י“ז) כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו כלומר שזה הנגלה עליהם בענין זה כדי שתעמדו בכל נסיון שיפגע בכם באחרית הימים שלא יזוז לבבכם ולא תחטאו ואתם אחנו היו על בריתכם קיימים ובדתכם מחזיקים ועל אמונתכם נוהגים עומדים ושלמה המלך ע“ה דמה אותנו לאשה יפה בתכלית היופי שאין בה דופי שנאמר (שיר השירים ד‘ ז‘) כלך יפה רעיתי ומום אין בך ודמה שאר האמונות והסברות שרוצים להמשיכה אליהם ולהחזירם לאמונתם כאנשי הבליעל השטופים בזמה והמפתים הנשים שהם בנות חיל להשיג מהן תאותן המכוערת כן אירע לנו עם אלו שהם משיאים אותנו ומפתים להחזירנו לדתותיהם ואולי נאחז ונסתבך בסבכי פחזותם ובענפי שקריהם ואחר כך חזר בחכמתו בלשון תשובת האומה כאלו היא אומרת לאותם שהם רוציס לפתותה ולהראות להם שסברתם מעולה מחברתה לאיזה דבר מתחזקים בי התוכלו להראות לי כמו מחולת המחנים (שיר השירים ד‘ א‘) כלומר שהאומה תטעון כנגדה ואומרת להם הראוני כמו מעמד הר סיני שהיה בו מחנה אלקים ומחנה ישראל זה לעומת זה אז אשוב לעצתכם וזה המאמר הוא על דרך משל (שם שם) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים ופירש שולמית השלמה החסידה ומחולת המחנים שמחת מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל שנאמר (שמות י“ט י”ז) ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר ומחנה אלקים כמו שנאמר (תהלים ס“ח י“ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה‘ בם סיני בקדש ראה חכמת המשל וסודו שהוא החזיר מלת שובי ארבעה פעמים בזה הפסוק להיות לרמז שאנו נרדפים ארבעה פעמים לצאת מן הדת בכל אחת מן המלכיות האלה הארבעה שאנו היום באחרונה מהם והבטיחנו הקדוש ב“ה בתורתו ואמר כי בהיותה מכריחים אותנו לאחז בסברתם שנאמר (דברים ד‘ כ“ח) ועבדתם שם אלקים אחרים מעשה ידי אדם אבל בכל זה לא יהיה זה בכלל בכל הארץ ולא תכרת התורה ממנו לעולם והבטיח ואמר (שם ל”א כ“א) כי לא תשכח מפי זרעו ובאר לנו על ידי ישעיהו מבשר אומתנו שהאות ביננו ובינו ית‘ והמופת המורה שלא נאבד הוא קיום תורת ה‘ ודברו ביננו שנא‘ (ישעיהו נ“ט כ”א) ואני זאת בריתי אותם אמר ה‘ רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגומר וגם התפארת אומתנו לפני הקב“ה על שתסבול צרות השמדות ותשא הצרות התוכפות עליה שכן כתוב (תהלים מ”ד כ”ג) כי עליך הורגנו כל היום זה דורו של שמד ויש עלינו לשמוח במה שנסבל ונשא מן הצרות ואבדת הממון והגלות והפסד עניינינו שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראנו וכבוד גדול וכל מה שיפול ממנו בעניין הזה הוא תשוב כקרבן כליל על גבי המזבח ויאמר לנו על זה (שמות ל“ב כ“ט) מלאו ידכם היום לה‘ ולתת עליכם היום ברכה לפיכך ראוי להם שיברחו וירדפו אחרי ה‘ ויכנסו למדברות ולמקומות שאין בהם ישוב ושלא יחושו על התבודדם מאנשי סודם וגם לא יחוסו על אבדת ממון שכל זה דבר מועט ומצער לנגד מלך מלכי המלכים הקב”ה המולך על הכל השם הנכבד והנורא הזה ה‘ אלקיך ונאמן הוא לשלם שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא ובדרך הזה מצאנו החסידים הטהורים רודפים האמת ומשיגים אותם הם בורחים לדת האל מקצוות הארץ הרחוקות וישימו מגמותם למקומות החסידים כדי שיוסיפו להם מאור התורה כדי שישיגו בענין זה מן הקב”ה מן הטובה ואיך לא ימאס האדם ואיך לא יקוץ בארץ מולדתו ובבני משפחתו בשביל התורה כלה בכללה והנה מצאנו איש אחד בין שאר בני אדם כשלא ימצא די מחייתו במקום אחד עד שיקוץ בו ויצר לו מקומו יצא משם למקום אחר כ”ש כשיצר לו מקומו מצד תורתו ומצד אמונת האל שלא יברח ממנו אל מקום אחר ומי שלא יתכן לו לצאת בשום זמן לא ינהל נפשו לאט ויפשע בעצמו ויעשה הפקר לחלל השבת ולאכול איסורין ויעלה על לבו שפרק מעליו עול התורה שהתורה הזאת לא יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו בין ברצונו בין שלא ברצונו , אבל הוא נענש על כל מצוה ומצוה שבטל מן הצווים כלומר ממצוה עשה וגם יענש על כל מה שיעבור ממצות לא תעשה ולא יעלה על הדעת שבהיותו עושה החמורות שלא יענש על הקלות כדי שיפקיר עצמו להם אבל ירבעם בן נבט שחיק עצמות יענש על העגלים שחטא בהם והחטיא את ישראל וכמו כן יענש על שבטל מצות סוכה בסוכות וזה העקר יסוד מיסודי התורה והדת ולמדוהו ועשו היקש עליו: Remember, that ours is the true and authentic Divine religion, revealed to us through Moses, the master of the former as well as the later prophets, by means of which God has distinguished us from the rest of mankind, as Scripture says, “Only the Lord had a delight in thy fathers to love them and He chose their seed after them, even you above all peoples” (Deuteronomy 10:15). This did not happen because of our merits, but rather as an act of Divine grace, and on account of our forefathers who were cognizant of God and submitted to Him as we read, “The Lord did not set His love upon you, nor choose you, because ye were more in number than any people … but because the Lord loved you, and because He would keep the oath which He swore unto your fathers.” (Deuteronomy 7:7). God has made us unique by His laws and precepts, and our pre-eminence is manifested in His rules and statutes, as Scripture says, in narrating God’s mercies to us, “And what great nation is there, that hath statutes and ordinances so righteous as all this law, which I set before you this day?” (Deuteronomy 4:8). Therefore all the nations instigated by envy and impiety rose up against us, and all the kings of the earth motivated by injustice and enmity applied themselves to persecute us. They wanted to thwart God, but He cannot be thwarted. Ever since the time of Revelation, every despot or slave that has attained to power, be he violent or ignoble, has made it his first aim and his final purpose to destroy our law, and to vitiate our religion, by means of the sword, by violence, or by brute force, such as Amalek, Sisera, Sennacherib, Nebuchadnezzar, Titus, Hadrian, may their bones be ground to dust, and others like them. This is one of the two classes which attempt to foil the Divine will. The second class consists of the most intelligent and educated among the nations, such as the Syrians, Persians, and Greeks. These also endeavor to demolish our law and to vitiate it by means of arguments which they invent, and by means of controversies which they institute. They seek to render the Law ineffectual and to wipe out every trace thereof by means of their polemical writings, just as the despots plan to do it with the sword. But neither the one nor the other shall succeed. We possess the divine assurance given to Isaiah concerning any tyrant that will wish to undermine our Law and to annihilate it by weapons of war, that the Lord will demolish them so that they will have no effect. This is only a metaphorical way of saying that his efforts will be of no avail, and that he will not accomplish his purpose. In like manner whenever a disputant shall attempt to demonstrate the falsity of our Law, the Lord will shatter his arguments and prove them absurd untenable and ineffective. This divine promise is contained in the following verse, “No weapon that is formed against thee shall prosper; and every tongue that shall rise against thee in judgment thou shalt condemn.” (Isaiah 54:17). Although the exponents of both methods persuade themselves that this is a structure which can be demolished, and they exert themselves to undermine its firmly established foundations, they only increase their pain and toil. The structure remains as firmly planted as ever, while the God of Truth mocks and derides them, because they endeavor, with their feeble intelligence, to achieve a goal that is beyond the powers of mortal man. The inspired writer describes their attempt and God’s scorn of them in the following verses: “Let us break their bands asunder, and cast away their words from us, He that sitteth in heaven laugheth, the Lord hath them in derision.” (Psalms 2:3-4). Both of these parties have harassed and afflicted us incessantly throughout the epoch of our political independence, and partly during the period of our dispersion. After that there arose a new sect which combined the two methods, namely, conquest and controversy, into one, because it believed that this procedure would be more effective in wiping out every trace of the Jewish nation and religion. It, therefore, resolved to lay claim to prophecy and to found a new faith, contrary to our Divine religion, and to contend that it was equally God-given. Thereby it hoped to raise doubts and to create confusion, since one is opposed to the other and both supposedly emanate from a Divine source, which would lead to the destruction of both religions. For such is the remarkable plan contrived by a man who is envious and querulous. He will strive to kill his enemy and to save his own life, but when he finds it impossible to attain his objective, he will devise a scheme whereby they both will be slain. The first one to have adopted this plan was Jesus the Nazarene, may his bones be ground to dust. He was a Jew because his mother was a Jewess although his father was a Gentile. For in accordance with the principles of our law, a child born of a Jewess and a Gentile, or of a Jewess and a slave, is legitimate. (Yebamot 45a). Jesus is only figuratively termed an illegitimate child. He impelled people to believe that he was a prophet sent by God to clarify perplexities in the Torah, and that he was the Messiah that was predicted by each and every seer. He interpreted the Torah and its precepts in such a fashion as to lead to their total annulment, to the abolition of all its commandments and to the violation of its prohibitions. The sages, of blessed memory, having become aware of his plans before his reputation spread among our people, meted out fitting punishment to him.1 Daniel had already alluded to him when he presaged the downfall of a wicked one and a heretic among the Jews who would endeavor to destroy the Law, claim prophecy for himself, make pretenses to miracles, and allege that he is the Messiah, as it is written, “Also the children of the impudent among thy people shall make bold to claim prophecy, but they shall fall.” (Daniel 11:14). Quite some time after, a religion2 appeared the origin of which is traced to him by the descendants of Esau, albeit it was not the intention of this person to establish a new faith. For he was innocuous to Israel as neither individual nor groups were unsettled in their beliefs because of him, since his inconsistencies were so transparent to every one. Finally he was overpowered and put a stop to by us when he fell into our hands, and his fate is well known. After him arose the Madman who emulated his precursor since he paved the way for him. But he added the further objective of procuring rule and submission, and he invented his well known religion. All of these men purposed to place their teachings on the same level with our divine religion. But only a simpleton who lacks knowledge of both would liken divine institutions to human practices. Our religion differs as much from other religions for which there are alleged resemblances as a living man endowed with the faculty of reason is unlike a statue which is ever so well carved out of marble, wood, bronze or silver. When a person ignorant of divine wisdom or of God’s works sees the statue that superficially resembles a man in its contours, form, features, and color, he believes that the structure of the parts of a statue is like the constitution of a man, because he is deficient in understanding concerning the inner organization of both. But the informed person who knows the interior of both, is cognizant of the fact that the internal structure of the statue betrays no skillful workmanship at all, whereas the inward parts of man are truly marvelously made, a testimony to the wisdom of the Creator, such as the prolongation of the nerves in the muscles and their ramifications, the branching out of the sinews and their intersections and the network of their ligaments and their manner of growth, the articulations of the bones and the joints, the pulsating and non-pulsating blood vessels and their ramifications, the setting of the limbs into one another, the uncovered and covered parts, every one of these in proportion, in form and proper place. Likewise a person ignorant of the secret meaning of Scripture and the deeper significance of the Law, would be led to believe that our religion has something in common with another if he makes a comparison between the two. For he will note that in the Torah there are prohibitions and commandments, just as in other religions there are permitted and interdicted acts. Both contain a system of religious observances, positive and negative precepts, sanctioned by reward and punishment. If he could only fathom the inner intent of the law, then he would realize that the essence of the true divine religion lies in the deeper meaning of its positive and negative precepts, every one of which will aid man in his striving after perfection, and remove every impediment to the attainment of excellence. These commands will enable the throng and the elite to acquire moral and intellectual qualities, each according to his ability. Thus the godly community becomes pre-eminent, reaching a two-fold perfection. By the first perfection I mean, man’s spending his life in this world under the most agreeable and congenial conditions. The second perfection would constitute the achievement of intellectual objectives, each in accordance with his native powers. The tenets of the other religions which resemble those of Scripture have no deeper meaning, but are superficial imitations, copied from and patterned after it. They modeled their religions upon ours in order to glorify themselves, and indulge the fancy that they are similar to so and so. However, their counterfeiting is an open secret to the learned. Consequently they became objects of derision and ridicule just as one laughs and smiles at an ape when it imitates the actions of men. This event was predicted in the divinely inspired prophecy of Daniel, according to which, in some future time a person would appear with a religion similar to the true one, with a book of Scriptures and oral communications, who will arrogantly pretend that God had vouchsafed him a revelation, and that he held converse with Him, besides making other extravagant claims. Thus Daniel in his description of the rise of the Arabic kingdom after the fall of the Roman Empire, alluded to the appearance of the Madman and his victories over the Roman, Persian, and Byzantine Empires in the vision concerning a horn which grew, became long and strong. This is clearly indicated in a verse that can be understood by the masses as well as by the select few. Since this interpretation is borne out by the facts of history, no other meaning can be given to the following verse: “I considered the horns, and, behold, there came among them another horn, a little one, before which three of the first horns were plucked up by the roots; and, behold, in this horn were eyes like the eyes of a man, and a mouth speaking great things.” (Danield 7:8). Now consider how remarkably apt the symbolism is. Daniel says that he saw a small horn that was going up. When it became longer, even marvelously longer, it cast down before it three horns and behold in the side of the horn there were two eyes similar to the two eyes of man, and a mouth speaking wanton words. This obviously alludes to the person who will found a new religion similar to the divine law, and make claims to a revelation of a Scripture, and to prophecy. He will furthermore endeavor to alter and abolish the Law, as it is said, “and he shall seek to change the seasons and the law.” (Daniel 7:25). Daniel was divinely informed that He would destroy this person notwithstanding his greatness and his long endurance together with the remaining adherents of his predecessors. For the three parties that warred against us will ultimately perish, i.e., the one that sought to overpower us with the sword, the second which strove to conquer us by arguments, as well the third that founded a religion similar to ours. Though they shall appear to be triumphant for a while, and be in the ascendancy for a longer or shorter period of time, they shall not last nor endure. We have a divine assurance from time immemorial that whenever a decree of apostasy is passed against us, God will ultimately terminate it. When King David inspired by the Holy Spirit and speaking in the name of the community reflected, how many peoples ruled over Israel in the past, and how many trials and tribulations they had undergone from the beginning of their history, and nevertheless were not exterminated, he was moved to exclaim, “Much have they afflicted me from my youth up; but they have not prevailed against me.” (Psalms 129:2). My brethren, you all know that in the time of Nebuchadnezzar the Wicked, the Jews were compelled to worship idols and none was spared save Hananiah, Mishael and Azariah. Ultimately God destroyed Nebuchadnezzar, and put an end to his laws, and the religion of Truth came back to its own. Similarly during the Second Commonwealth when the wicked Greek rulers gained control of Palestine, they instituted severe persecutions against Israel in order to abolish the Torah. The Jews were compelled to profane the Sabbath, and were forbidden to observe the rite of circumcision. Every Jew was forced to write on his garment the words “we have no portion in the Lord God of Israel, and also to engrave this sentence on the horns of his ox and then plough with it.”3 This state of affairs lasted about fifty-two years. Finally, God brought to an end simultaneously their empire and their laws. The sages, of blessed memory, frequently allude to persecutions in the following manner: “once the wicked government passed the following decree of persecution,” or, “they decreed so and so.” After a while God would make the decree null and void by destroying the power which issued it. It was this observation that led the rabbis of blessed memory to affirm that persecutions are of short duration. (Ketubot 3b). The divine assurance was given to Jacob our father, that his descendants would survive the people who degraded and discomfited them as it is written: “And thy seed shall be like the dust of the earth.” (Genesis 28:14). That is to say, although his offspring will be abased like dust that is trodden under foot, they will ultimately emerge triumphant and victorious, and as the simile implies, just as the dust settles finally upon him who tramples upon it, and remains after him, so shall Israel outlive its persecutors. The prophet Isaiah has long ago predicted that various peoples will succeed in vanquishing Israel and lording over them for some time. But that ultimately God will come to Israel’s assistance and will put a stop to their woes and affliction as is suggested in the following verse: “A grievous vision is declared unto me; the treacherous one will deal treacherously, and the spoiler will spoil; Go up O Elam, besiege O Media! but ultimately the sighing thereof I shall make to cease.” (Isaiah 21:2). We are in possession of the divine assurance that Israel is indestructible and imperishable, and will always continue to be a pre-eminent community. As it is impossible for God to cease to exist, so is Israel’s destruction and disappearance from the world unthinkable, as we read, “For I the Lord change not, and ye, O sons of Jacob, will not be consumed.” (Malachi 3:6). Similarly He has avowed and assured us that it is unimaginable that He will reject us entirely even if we disobey Him, and disregard His behests, as the prophet Jeremiah avers, “Thus saith the Lord: If heaven above can be measured, and the foundations of the earth searched out beneath, Then will I also cast off all the seed of Israel for all that they have done, saith the Lord” (Jeremiah 31:36). Indeed this very promise has already been given before through Moses our Teacher who says, “And yet for all that, when they are in the land of their enemies, I will not reject them, neither will I abhor them, to destroy them utterly, and to break My covenant with them; for I am the Lord their God.” (Leviticus 26:44). Put your trust in the true promises of Scripture, brethren, and be not dismayed at the series of persecutions or the enemy’s ascendency over us, or the weakness of our people. These trials are designed to test and purify us so that only the saints and the pious ones of the pure and undefiled lineage of Jacob will adhere to our religion and remain within the fold, as it is written, “And among the remnant are those whom the Lord shall call.” (Joel 3:5). This verse makes it clear that they are not numerous, being the descendents of those who were present on Mount Sinai,4 witnessed the divine Revelation, entered into the covenant of God, and undertook to do and obey as is signified in their saying, “we will do, and obey.” (Exodus 24:7). They obligated not only themselves but also their descendants, as it is written, “to us and to our children forever.” (Deuteronomy 29:28). We have been given adequate divine assurance that not only did all the persons who were present at the Sinaitic Revelation believe in the prophecy of Moses and in his Law, but that their descendants likewise would do so, until the end of time, as it is written, “Lo, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak with thee, and may also believe thee forever.” (Exodus 10:9). Consequently it is manifest that he who spurns the religion that was revealed at that theophany, is not an offspring of the folk who witnessed it. For our sages of blessed memory have insisted that they who entertain scruples concerning the divine message are not scions of the race that were present on Mount Sinai. (Nedarim 20a). May God guard us and you from doubt, and banish from our midst confusion, suspicion, which lead to it. Now, my co-religionists in the Diaspora, it behooves you to hearten one another, the elders to guide the youth, and the leaders to direct the masses. Give your assent to the Truth that is immutable and unchangeable, and to the following postulates of a religion that shall never fail. God is one in a unique sense of the term, and Moses is His prophet and spokesman, and the greatest and most perfect of the seers. To him was vouchsafed by God what has never been vouchsafed to any prophet before him, nor will it be in the future. The entire Torah was divinely revealed to Moses of whom it was said, “with him do I speak mouth to mouth.” (Numbers 12:8). It will neither be abrogated nor superseded, neither supplemented nor abridged. Never shall it be supplanted by another divine revelation containing positive and negative duties. Keep well in mind the Revelation on Sinai in accordance with the divine precept to perpetuate the memory of this occasion and not to allow it to fall into oblivion. Furthermore we were enjoined to impress this event upon the minds of our children, as it is written, “Only take heed to thyself, and keep thy soul diligently, lest thou forget the things which thine eyes saw, and lest they depart from thy heart all the days of thy life; but make them known unto thy children and thy children’s children.” (Deuteronomy 4:9). It is imperative, my fellow Jews, that you make this great spectacle of the Revelation appeal to the imagination of your children. Proclaim at public gatherings its momentousness. For this event is the pivot of our religion, and the proof which demonstrates its veracity. Evaluate this phenomenon at its true importance for Scripture has pointed out its significance in the verse, “For ask now of the days past, which were before thee, since the day that God created man upon the earth, and from the one end of heaven unto the other, whether there hath been any such thing as this great thing is, or hath been heard like it?” (Deuteronomy 4:32). Remember, my co-religionists, that this great, incomparable and unique historical event, is attested by the best of evidence. For never before or since, has a whole nation witnessed a revelation from God or beheld His splendor. The purpose of all this was to confirm us in the faith so that nothing can change it, and to reach a degree of certainty which will sustain us in these trying times of fierce persecution and absolute tyranny, as it is written, “for God is come to test you.” (Exodus 20:17). Scripture means that God revealed Himself to you thus in order to give you strength to withstand all future trials. Now do not slip nor err, be steadfast in your religion and persevere in your faith and its duties. Solomon, of blessed memory, has compared our people to a beautiful woman with a perfect figure, marred by no defect, in the verse, “Thou art all fair, my love; and there is no spot in thee.” (Song of Songs 4:7). On the other hand, he depicted the adherents of other religions and faiths, who strive to entice and win us over to their convictions, as courtesans who lure virtuous women for lewd purposes. Similarly they seek devices to trap us into embracing their religions, and subscribing to their doctrines. To these who endeavor to decoy her into avowing the superiority of their creed, our nation deftly replies, “Why do you take hold of me, can you confer upon me something like the felicity of the two companies?” She reasons thus, “If you can furnish us with something like the Revelation on Sinai, in which the camp of Israel faced the camp of the Divine Presence, then we shall espouse your doctrines.” This is metaphorically expressed in the verse, “Return, return, O Shulammite; return, return, that we may look upon thee. What will you see in the Shulammite? As it were a dance of two companies.” (Song of Songs 7:1). Now “Shulammite” signifies the perfect one; “A dance of the two companies” alludes to the joy of the theophany in Mt. Sinai in which both the camp of Israel and the camp of God showed as is intimated in the two following verses: “Moses brought forth the people out of the camp to meet God,” (Exodus 19:17), and “The chariots of God are myriads, even thousands upon thousands; the Lord is among them, as in Sinai, in holiness.” (Psalms 68:18). Note well the apt imagery and the deeper significance of the aforementioned verse. The fourfold occurence of the word “return” is an allusion to the four empires, each of which will endeavor to coerce us to abandon our faith and embrace theirs. Incidentally, it may be mentioned that we are now living under the aegis of the Fourth Empire. A prediction to this effect is found in the Torah, that our enemies will force us to accept their faith, for we read, “And there shall ye serve god, the work of men’s hands,” (Deuteronomy 4:28). However, it will not be general throughout the world and God will never deprive us of His Law. As he assured us saying: For it shall not be forgotten from the mouth of his seed. Indeed, Isaiah, the herald of the national redemption, has already stated that Israel’s indestructibility is the result of a Divine pact betokened by the perpetuation of the Torah in our midst, and our devotion to its tenets and teachings, as he says, “And as for Me, this is My covenant with them, saith the Lord; My spirit that is upon thee, and my words which I have put in thy mouth, shall not depart out of thy mouth, nor out of the mouth of thy seed, nor out of the mouth of thy seed’s seed, saith the Lord, from henceforth and for ever.” (Isaiah 59:21). Our nation speaks with pride of the virulent oppression it has suffered, and the sore tribulations it has endured, to quote the words of the Psalmist, “Nay, but for Thy sake are we killed all the day.” (44:23). The rabbis, of blessed memory, in Midrash Hazita, remark that the verse “nay, but for Thy sake” allude to the generation that undergoes persecution. (Midrash Song of Songs I:3, ed. Vilna, f. 13a). Let those persons exult who suffered dire misfortunes, were deprived of their riches, forced into exile and lost their belongings. For the bearing of these hardships is a source of glory and a great achievement in the sight of God. Whoever is visited by these calamities is like a burnt offering upon the altar. We may apply in commendation the verse to them, “Consecrate yourselves today to the Lord, that he may also bestow upon you a blessing this day.” (Exodus 32:29). It behooves the victim for the sake of his religion to escape and flee to the desert and wilderness, and not to consider separation from family or loss of wealth. For they are a slight sacrifice and a paltry offering due to God, King of kings, possessor of all things, the Lord thy God, whose Name is glorious and awful. God may be trusted to compensate you well in this world and in the world to come. We have noted that godly and pious folk who are animated by a desire to get acquainted with the truth and those who are engaged in its pursuit, rush to the divine religion and, wend their way from the most distant parts, to the homes of scholars. They seek to gain increased insight into the law with the concomitant hope that God will amply reward them. How much more is it one’s duty to go into exile, if the question of observing the whole Torah is at stake. When a man finds it arduous to gain a livelihood in one country he emigrates to another. All the more is it incumbent upon a Jew who is restricted in the practice of his religion, to depart for another place. If he finds it impossible to leave that locality for the time being, he must not become careless and indulge with abandon in the desecration of the Sabbath and the dietary laws on the assumption that he is exempt from all religious obligations. It is the eternally inescapable duty, willy-nilly, of every one belonging to the stock of Jacob to abide by the Law. Nay, he exposes himself to punishment for the violation of each and every positive or negative precept. Let no man conclude that he may freely disregard the less important ceremonies without liability to penalty because he has committed under duress some major sins. For Jeroboam, son of Nebat, may his bones be ground to dust, was chastised not only for the sin of worshipping the calves and inciting Israel to do the same, but also for his failure to construct a booth on the Feast of Tabernacles. This is one of the fundamental principles of our religion. Understand it aright, teach it, and apply the principle widely.

ומה שזכרת מדבר הפושע שהכניס בלבות העם שמלת במאד מאוד הוא נאמר על משגע, וכן מה שאמר (דברים ל“ג ב‘) הופיע מהר פארן רומז אליו וכן מה שנאמר (דברים י“ח ט”ו) נביא מקרבך מאחיך כמוני וכן הבטחתו לישמעאל (בראשית י“ז כ‘) ונתתיו לגוי גדול דברים אלו כבר נדחו ונסתרו מרוב הרגלתם בפי הכל ולא נאמר בהם שהם בתכלית החלישות בלבד אבל אומרים שצחוק הוא והתול לקחת מהם ראיה והם דברים שאינם מביאים ספק בשום פנים ואפילו בלב ההמון והפושעים בעצמם המשחקים בדברים האלו אין דעתם שכן הוא גם אינו מסתפק להם אבל כונתם באלה הדברים להתפאר בהם בפני הגוים ולהראות להם שהם מאמינים אבל הקלון שאומר שמשגע כתוב בתורה וישמעאלים עצמם אינם מאמינים בראיות אלו ואינם מקבלים אותם ואינם לוקחים אותם לראיה לפי שבטולה מבואר ומפני שלא מצאו להם טענה בשום פנים בפסוק מפסוקי התורה ולא בסברה ולא בדמיון כדי שיתלו ממנו הוצרכו לומר שהחלפנו התורה ושנינו אותה ושגררנו שם פלוני מן התורה ולא מצאו להם שום טענה להנצל יותר קרובה מזו ואף על פי שהיא בתכלית ההריסה ובטולה גלוי אפילו להמון כל שכן ליחידים הואיל והתורה העתיקוה ללשון ארמית ולשון פרס ולשון יון ולשון לעז קודם שעמד הפסול כמה מאות מן השנים ועוד שהיא מקובלת דור מפי דור ממזרח העולם ועד מערבו ולא נמצא בכל זה שום חלוף כלל ואפילו בדקדוקיה אפילו בין קמץ חטף לשורק לא נמצא בה שום חלוף ולא הוצרכו לטענה זו החלושה אלא שלא מצאו שום ספק בתורה וביאור הדבר ממה שכתוב ונתתיו לגוי גדול אין רצונו לאמר גדול בתורה ובנבואה אלא במנין בלבד וכבר נאמר בעובדי עבודה זרה גוים גדולים ועצומים וכן במה שאמר במאוד מאד אלו היתה הכוונה בו שיצא ממנו פלוני היה אומר וברכתיו במאד מאד ואז היה אפשר להתלות זה הטוען בחוט של קורי עכביש לומר שעניינו אברכנו להיות מזרעו פלוני אבל הואיל ואמר במאד מאד אחר שאמר והרבתי יורה הדבר שאינו אלא על דרך ההפלגה ברב המניין והנה באר הקדוש ב”ה בתורה לאברהם אבינו ע“ה שכל מה שהבטיחו הבורא יתברך מברכות ושיתן מצות לזרעו ויבדיל אותו מזולתם שבשביל זרע יצחק נאמר בלבד זה ולא על זה האחר והוא סמוך ומושג לברכת יצחק שנאמר (בראשית כ”א י“ג) וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא ובאר בזה שהעקר יצחק וזה האחר טפל ועוד ביאר בפי‘ ואמר (שם שם י“ב) כי ביצחק יקרא לך זרע ועוד כשנסכים על ישמעאל שאפילו היות זרעו הרבה במניין לא יהיה חסיד ולא יהיה לו חן בשלמות האנושי כדי שתתפרסם בו ותתודע אבל תתודע חסידותיך בזרעך החסיד והוא הזרע הבא מיצחק וזה פירוש יקרא כמו שנאמר (שם מ“ח ט”ז) ויקרא בהם שמי ושם אבותי כלומר יתפרסם בהם ויתודע ואחר כך באר יצחק שהברכות ההם שהבטיח בהם לאברהם שבכלל הברכות ההם שיקים בריתו ותורתו של הבורא בזרעו כמו שאמר לבניו והייתי להם לאלקים ואחר כך יחד יצחק והבדילו מישמעאל בכל הברכות האלו כמו שבארנו ויחדו ובברית זולת ישמעאל כמו שנאמר (שם י“ז כ”א) ואת בריתי אקים את יצחק ואחר שאמר בשביל ישמעאל הנה ברכתי אותו באר לנו הקב”ה ענין זה על ידי יצחק שיעקב יחד בכל הברכות האלו זולת עשו והוא מה שאמר יצחק (שם כ“ח ד‘) ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך הנה התבאר לנו שמעלת התורה שהבטיח בה הקב”ה לאברהם שתתקים בזרעו שיצחק הוא המיוחד בה ואחריו יעקב מזרע יצחק וכן מצאנו הנביא עליו השלום שנתן הודאה להקב“ה על הטובה הגדולה הזאת שכן כתוב (תהלים ק”ה ט‘) אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם ומה שיש לך לדעת שזה השם שעלה בדעת הישמעאלים שכתוב בתורה שאחזו בו הפושעים כלומר במאד מאד שהוא מחמד אינו מחמד אלא אחמד כי הוא פשט המאמר שהם אומרים שהוא כתוב בתורה וכשליחות המכזבים שהוא אבנגלוי ששמו אחמד ומספר במאד מאד אינו עולה למספר אחמד שסוברים שהוא כתוב בתורה אבל מה שאומר הופיע מהר פארן בידוע שהוא פעל עבר ואלו אמר יופיע אז יכול היה הטוען להתלוצץ ולהתלות בו אבל הואיל ואמר הופיע הורה שהוא דבר שכבר עבר וביאור הדבר שהוא מספר מעמד הר סיני ואומר כשנגלה על הר סני לא נגלה מן השמים על הר סיני כרדת אבני אלגביש אלא נגלה מעט מעט לאט מראשי ההרים מראש הר לראש הר עד שירד על הר סיני ואמר (דברים ל“ג ב‘) ה‘ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו והדבר מובן למי שירצה כלומר לישראל והבן איך דייק שפארן שהוא יותר רחוק נאמר בו הופיע ושעיר שהוא יותר קרוב אמר זרח וסיני שעליו היתה הכוונה ובו שכן הכבוד כמו שנאמר (שמות כ“ד ט“ז) וישכן כבוד ה‘ על הר סיני אמר בו מסיני בא וכעניין זה ספרה דבורה כשספרה מעמד הר סיני שהכבוד נגלה לאט לאט מהר להר שכן כתוב (שופטים ה‘ ד‘) ה‘ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו וגומר ועל הדרך שבארוהו חכמים ז“ל שהקב”ה שלח נביא לאדום קודם משה רבינו להורות להם התורה ולא רצו לקבלם וכן שלח לישמעאל והראה אותה להם ולא קבלוהו ממנו ואחר כך שלח לנו משה רבינו וקבלנוה ואמר (שמות כ“ד ג‘) כל אשר דבר ה‘ נעשה ונשמע וכל זה דבר שהיה קודם מתן תורה וכן באו המלות מורות על פעלים עוברים בא וזרח והופיע ואינם להבא אבל הראיה שהם מביאים ממה שנאמר (דברים י“ח ט“ו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה‘ אלקיך אליו תשמעון ואמרת שמקצתם הסתפק להם זה ומקצתם הסתלק מהם הספק באמרו מקרבך ולולי מלא מקרבך מאחיך היתה זאת להם לראיה במקום הזה יש לך לכוון שכלך שתתבונן במה שאומר לך דע שלא יעבור לשום אדם לקחת מלה אחת מעניין שכלו דבק ומתחבר להיות לו לראיה ולסמוך עליה אבל ראוי לו לעיין במה שקדה מן העניין ומה שאחריו כלומר שיעיין בתחלת המלה ההיא שסמך עליה מתחלת עניינה ובאי זה עניין ופסוק עד שישלים העניין ואז ידע כוונת אומר העניין ואז יקח ראיה ממנו ואין ראוי לשום אדם לקחת ראיה מדבר מוכרח מאשר לפניו ומאשר לאחריו ואלו היה זה עובר כמו כן ראוי לומר שהקב״ה הזהירנו שלא נשמע מן הנביא שכן הוא אומר (שם י“ג ב‘) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וכן נוכל לומר שהקב”ה צונו לעבוד עבודה זרה ח”ו שכן כתיב (שם י“א ט“ז) ועבדתם אלקים אחרים והשתחויתם להם והרבה כיוצא בזה ודבר זה מבואר בטולו שאין לוקחין ראיה משום פסוק בשום פנים עד שידעו כוונת העניין מתחלתו ועד סופו ואז יובן עניינו והפסוק הזה ההוא נביא מקרבך מאחיך כמוני ראוי לעמוד על מה שלפניו ושלאחריו ממה שהוא דבק לעניין כדי שיובן ולא ישאר בו ספק בשום פנים וביאור הדבר שהוזהרנו בתחלת הפרשה מלהתעסק בקסמים ובמעוננים ובחכמת הכוכבים ובכשפיס ובחברים והדומה להם בדברים אלו שחושבים האומות שבהם יוכלו לדעת העתידות קודם שיתחדשו ומתכוונים אליהם וכשהזהירנו ית‘ מלהתעסק בדברים אלו אמר לנו שכל האומות חושבים שיודעים מה שיתחדש קודם שיתחדש מן הדרך הזה ואתה לא תדע מזה הדרך מה שעתיד להיות אבל תדע אותו על ידי נביא שאקים לכם להודיעכם העתידות ויאמינו דבריו ולא יחטא בכל מה שיאמר ותהיו יודעים העתיד להתחדש קודם שיתחדש מבלי קסמים וחברים ומאין דין הכוכבים וזולתם ואחר כך באר לנו שדבר זה יהיה בנו בלי טורח ואמר שכל נביא שישלח אלינו להודיענו העתיד יהיה מקרבכם כדי שלא תצטרך לשוטט אחריו מעיר לעיר ולהלוך אחריו מהלך רחוק זהו ענין מקרבך ואחר כן הודיע דבר אחר ואמר ובהיותו קרוב מכם ובקרבכם יהיה מכם כמו כן כלומר מישראל כדי שתהיה המעלה הזאת מיוחדת לכם והיא לדעת מה יהיה ולפיכך הוסיף במאמר ואמר כמוני שמא יעלה על דעתך הואיל וכתיב מאחיך יתכן להיות מעשו ומישמעאל לפי שמצאנו כתוב בעשו (במדבר כ‘ י“ד) כה אמר אחיך ישראל לפיכך הוצרך לאמר כמוני כלומר מבני יעקב ואין כמוני בכאן להיות כמוהו במעלת הנבואה שכבר אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה והוא בעצם הפרשה המורה על מה שזכרנו אמר (דברים י“ח יו“ד י“א י“ג) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים תמים תהיה עם ה‘ אלהיך ואתה לא כן נתן לך ה‘ אלהיך נביא מקרבך מאחיך כמוני הנה התבאר והתאמת שהנביא הזה שהבטיח במקום הזה אינו נביא שיבא במצוה ולא יחדש תורה אבל הוא איש שלא יצריכנו לקסמים ולמעוננים ולחכמת הכוכבים ונשאל ממנו מה שיארע לנו כמו שהאומות שואלים למעוננים ולקוסמים שכן מצאנו שאול ששאל לשמואל על אבדה שאבדה לו אבל שלא נאמין בנבואת זיד ועמר אין זה בשביל שאינם מישראל כמו שחושבים ההמון עד שנצטרך לדייק ממלת מקרבך מאחיך שהרי איוב וצופר ובלדד ואליפז ואליהוא כולם אצלנו נביאים ואף על פי שאינם מישראל וכן חנניה בן עזור נביא שקר ואף על פי שהוא מישראל אבל נאמין בנביא או נכחישהו מצד נבואתו ולא מצד יחוסו ובאור זה הדבר שזה משה רבינו רבן של כל הנביאים ששמענו הדבור המדבר אליו והאמינו בו ובנבואתו ואמרנו לו (דברים ה‘ כ“ד) קרב אתה ושמע וגו‘ והוא אמר לנו שלא נשארה מצוה בשמים לתת ואין שם אמונה אחרת ולא תורה בלתי זאת שתבא שנאמר (שם ל‘ י“ב) לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה והזהירנו שלא נוסיף ושלא נגרע בתורה זאת שנאמר (שם י“ג א‘) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו וחייבנו בשם הבורא להאמין בתורה הזאת אנו ובנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות שכן כתוב (שם כ“ט כ“ה) הנסתרות לה‘ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת וכל נביא שיעמוד בין שיהיה מיוחס לכהונה או ללויה או שיהיה עמלקי ויאמר שאחת מכל המצות הנכללות בספר התורה שבטל חיובה שקר והכחיש נבואתו של משה רבינו שהוא אמר לנו ולבנינו עד עולם לפיכך נכחישהו ונהרוג אותו אם תהיה לנו יכולת על זה ואין לנו להשגיח על מופתיו כמו שלא נשגיח לנביא האומר לעבוד עבודה זרה שכן אמר (שם י“ג ג‘ ד‘) ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא וגומר שהרי משה רבינו עליו השלום אמר לנו לא תעבדו עבודה זרה לעולם לפיכך נדע שאות הזה שעשה בשם עבודה זרה אינה כי אם בלאט וכישוף וכן אמר לנו משה ע“ה שהתורה הזאת עומדת לעולם לפיכך כל נביא שיאמר שהיא לזמן קצוב יש לנו לדעת מפשט נבואתו שהוא נביא שקר שהרי בה להכחיש משה רבינו לפיכך לא נבקש ממנו אות ומופת ואם עשה לא נשגיח בה שנחשב שהיא מופת בעשותו אותה לפי שאמונתנו במשה לא היה מצד המופת כדי שנתחייב מצד זה (ס“א בשביל זה) להקיש בין מופת הנביא הזה למופת משה רבינו אבל האמננו בו לפי ששמענו הדבר כמו ששמע הוא ובזה האמננו בו אמונה שלמה מקויימת עד עולם שנאמר (שמות י“ט ט‘) וגם בך יאמינו לעולם ואנחנו בעניין זה עם משה רבינו כמו שני עדים שהעידו שראו שום דבר שכל אחד מהם יודע בוודאי שהוא אמת מה שיעיד חברו ואמתות דברו ואינם צריכים להביא על דבריהם ראיה בפני המון העם וכן הדבר בנו אנחנו עדת ישראל ידענו אמתות משה רבינו לפי שראינוהו במעמד הר סיני בשעת הדבור לא מפני המופת אבל עשה כל מה שעשה מן המופתים לפי הצורך כמו שהתבאר מפסוקי התורה ומפני שהעקר הגדול הזה הוא נשכח ואינם סומכים עליו רוב אומתנו בשביל זה אין אנו מאמינים במופתים כמו שאנו מאמינים במשה רבינו ולא בשום ביניהם באמונה ובשביל זה אמר שלמה ע“ה בלשון האומה (שיר השירים ד‘ א‘) מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים אמר אם תוכלו להעמיד לי כמו מעמד הר סיני לפיכך אם יעמוד נביא מישראל או משאר האומות ויקרא בני אדם לדתו של משה רבינו ולא יוסיף ולא יגרע כמו ישעיהו וירמיהו וזולתם נשאל ממנו מופתאם יתן מופת נאמין בו ויהיה אצלנו במעלות הנביאים ואם יחסר ויפול שום דבר מכל דבריו יהרג ומה שאנו מאמינים בו בתתו מופת ואף על פי שאפשר שהוא מכחיש שהקדוש ב”ה צונו על ידי משה ואמר לנו כשיעידו שני עדים בשום דבר חתוך הדין על פי עדותם ודן אותם לכף זכות והעמידם על חזקת כשרותם ואף על פי שיתכן שיעידו באמת או שיעידו בשקר וכן אנו שאם יקום נביא ונתן אות או מופת ונראה לפי דעתו הפעולות כפי חתוך דברו ואף על פי שהדבר אפשר אם הוא אמת או שקר ובאר לנו כמו כן שיש דברים שאינם מתקבלים מצד הנבואה והם כל דבר שיבא להכחיש נבואתו של משה רבינו ע“ה וכבר בארנו העניין זה בתכלית הבאור בתחלת חבורנו הגדול בפירוש המשנה ומשם תלמוד העקרים האלה הגדולים שהם אדני התורה ועמודי האמונה ומה שראוי לך לדעת כי כאשר אין תוספות בתורת משה ולא גרעון בכתובים כמו כן אין תוספות וגרעון בפירושה המקובל והוא שקבלו החכמים איש מפי איש והיא תורה שבעל פה: In your letter you mention that the apostle has spurred on a number of people to believe that several verses in Scripture allude to the Madman, such as “bimeod meod”5 (Genesis 17:20), “he shined forth from Mount Paran”6 (Deuteronomy 33:1), “a prophet from the midst of thee” (Deuteronomy 18:15), and the promise to Ishmael “I will make him a great nation” (Genesis 17:20). These arguments have been rehearsed so often that they have become nauseating. It is not enough to declare that they are altogether feeble; nay, to cite as proofs these verses is ridiculous and absurd in the extreme. For these are not matters that can confuse the minds of anyone. Neither the untutored multitude nor the apostates themselves who delude others with them, believe in them or entertain any illusions about them. Their purpose in citing these verses is to win favor in the eyes of the Gentiles by demonstrating that they believe the statement of the Koran that Mohammed was mentioned in the Torah. But the Muslims themselves put no faith in their own arguments, they neither accept nor cite them, because they are manifestly so fallacious. Inasmuch as the Muslims could not find a single proof in the entire Bible nor a reference or possible allusion to their prophet which they could utilize, they were compelled to accuse us saying, “You have altered the text of the Torah, and expunged every trace of the name of Mohammed therefrom.” They could find nothing stronger than this ignominious argument the falsity of which is easily demonstrated to one and all by the following facts. First, Scripture was translated into Syriac, Greek, Persian and Latin hundreds of years before the appearance of Mohammed. Secondly, there is a uniform tradition as to the text of the Bible both in the East and the West, with the result that no differences in the text exist at all, not even in the vocalization, for they are all correct. Nor do any differences effecting the meaning exist. The motive for their accusation lies therefore, in the absence of any allusion to Mohammed in the Torah. The phrase “a great nation” cited above does not connote a people in possession of prophecy or a Law, but merely one large in numbers just as in reference to idolaters Scripture says “nations greater and mightier than yourselves.” (Deuteronomy 11:23). Similarly, the phrase “bimeod meod” simply signifies “exceedingly.” Were there any allusion in the verse to Mohammed, then it would have read “and I shall bless him bimeod meod,” and whoever likes to hang on to a spider’s web might then discover a reference to Mohammed therein. As it is, since Scripture says “I shall increase him bimeod meod,” it can only denote an extravagant increment in numbers. There is no question that the Divine assurance to Abraham to bless his descendants, to reveal the Torah to them, and to make them the Chosen People, refers only to the offspring of Isaac. For Ishmael is mentioned as an adjunct and appendage in the blessing of Isaac, which reads “and also of the son of the bond-woman will I make a nation.” (Genesis 21:13). This verse suggests that Isaac holds a primary position and Ishmael a subordinate place. This point is made even more explicit in the blessing which ignores Ishmael entirely. “For in Isaac shall seed be called in thee.” (Genesis 21:12). The meaning of God’s promise to Abraham is that the issue of Ishmael will be vast in numbers but neither pre-eminent nor the object of divine favor, nor distinguished for the attainment of excellence. Not because of them will Abraham be famed or celebrated, but by the noted and illustrious scions of Isaac. The phrase “shall be called” simply means, shall be renowned, as it does in the verse, “Let thy name be called in them, and the name of my fathers Abraham and Isaac.” (Genesis 48:16). Other verses also indicate that when God promised Abraham that His law would be vouchsafed to his children as is implied in the words “And I will be their God” (Genesis 17:8), He meant Isaac to the exclusion of Ishmael as is intimated in the declaration “But My covenant will I establish with Isaac” (Genesis 17:21), although He had already conferred His favor upon Ishmael when He said “Behold I have blessed him” (Genesis 17:20). Similarly, Isaac by bestowing the blessing of Abraham upon Jacob exclusively, debarred Esau from it, as we read in his benediction “And may He give you the blessing of Abraham” (Genesis 28:4). To sum up, the Divine covenant made with Abraham to grant the sublime Law to his descendants referred exclusively to those who belonged to the stock of both Isaac and Jacob. Hence the prophet expresses his gratitude to God for “the covenant which He made with Abraham, and His oath unto Isaac, which He established unto Jacob for a statute, and to Israel for an everlasting covenant.” (Psalms 105:9, I Chronicles 16:16). It is also to be noted that the name of the Arabian prophet which the Mahommedans believe to be mentioned in the Torah, by way of allusion, which the Jewish apostates find in the phrase “bimeod meod,” is A.H.M.D. and not M.H.M.D. So it is explicitly stated in the Koran: “They find him mentioned in the Torah and the Gospels (Sura 7:156); his name is Ahmad.” But the numerical value7 of the latter is not equal to that of the words “bimeod meod” which is supposed to contain an allusion to the prophet of Islam. The argument from the phrase “He shined forth from Mount Paran” (Deuteronomy 33:2) is easily refutable. Shined is past tense. Had Scripture employed the future tense “he will shine forth from Mount Paran” then the imposters might have had a semblance of truth on their side. However the use of the past tense “he shined forth” demonstrates that this phrase describes an event that has taken place, namely the theophany on Sinai. When the Deity was about to reveal Himself on Sinai, the heavenly light did not descend suddenly like a thunder-bolt, but came down gently, manifesting itself gradually first from the top of one mountain, then from another, until He reached His abode on Sinai. This notion is implied in the verse “The Lord revealed himself at Sinai, after His light had radiated to them from Seir and glimmered from Mount Paran.” (Deuteronomy 33:2). Mark well, that the phrase “unto them” refers to Israel. Note also how Scripture indicates the various gradations in the intensity of the Divine Splendor. It speaks of the light that glimmered from Mount Paran which is further removed from Sinai, but of the light that radiated from Mount Seir, which is nearer to it, and finally of the revelation of the full splendor of God on Sinai which was the goal of the theophany as is related in the verse “And the glory of God abode on Mount Sinai” (Exodus 24:16), “and the Lord came from Sinai”. (Deuteronomy 33:2). Similarly, the idea that the light descended gradually from mountain to mountain is conveyed in Deborah’s description of the grandeur of Israel at the Revelation on Sinai when she exclaimed “Lord when Thou didst go forth out of Seir, when Thou didst march out of the field of Edom” (Judges 5:4). Our sages of blessed memory, tell us that God, may He be praised and exalted, charged a prophet before the time of Moses to go to the Romans and another to go to the Arabs with the purpose of presenting them the Torah, but each of them in turn spurned it. When Moses was later sent to us we signified our acceptance in the words “All that the Lord hath spoken will we do, and obey” (Exodus 24:7). The aforementioned event happened before the Sinaitic Revelation, consequently Scripture speaks in the past tense: “He came, radiated forth, and shone,” which proves that no prophecy is intended in these words.” You write in your letter, that some people were duped by the argument that Mohammed is alluded to in the verse “A prophet will the Lord thy God raise up unto thee, from the midst of thee, of thy brethren” (Deuteronomy 18:15), while others remained unconvinced because of the phrase “from the midst of thee.” It is most astonishing that some folks should be deluded by such specious proof, while others were almost persuaded, were it not for the phrase “from the midst of thee.” Under these circumstance it is incumbent upon you to concentrate and understand my view in the matter. Remember that it is not right to take a passage out of its context and to draw inferences from it. It is imperative to take into consideration the preceding and following statements in order to fathom the writer’s meaning and purpose before making any deductions. Were it otherwise, then it would be possible to assert that Scripture has prohibited obedience to any prophet, and interdicted belief in miracles, by quoting the verse, “Thou shalt not hearken unto the words of that prophet,” (Deuteronomy 13:4). It could likewise be affirmed that a positive command exists requiring us to worship idols, by citing the verse “And ye shall serve other gods” (Deuteronomy 11:16). Other illustrations could be multiplied ad libidinem. To sum up, it is wrong to interpret any given verse apart from its context. In order to comprehend unequivocally the verse under discussion namely, “A prophet will the Lord thy God raise up unto thee, from the midst of thee, of thy brethren,” it is necessary to ascertain its context. The beginning of the paragraph whence the verse is taken, contains prohibitions of the acts of soothsaying, augury, divination, astrology, sorcery, incantation and the like. The Gentiles believe that through these practices they can predict the future course of events and take the necessary precautions to forestall them. The interdiction of these occult proceedings were accompanied with the explanation that the Gentiles believe they can depend upon them to determine future happenings. But you may not do so. You will learn about the time to come from a prophet who will rise up among you, whose predictions will come true without fail. You will thus arrive at a foreknowledge of circumstances without being obliged to resort to augury, divination, astrology and the like, for he will spare you that. Matters will be facilitated for you by the fact that this prophet will live within your borders. You will not be compelled to go in search after him from country to country, nor to travel to distant parts, as is implied in the phrase, “from the midst of thee.” Moreover, another notion is conveyed in the words “from the midst of thee from thy brethren like unto me,” namely, that he will be one of you, that is, a Jew. The obvious deduction is that you shall be distinguished above all others for the sole possession of prophecy. The words “like unto me” were specifically added to indicate that only the descendants of Jacob are meant. For the phrase “of thy brethren” by itself might have been misunderstood and taken to refer also to Esau and Ishmael, since we do find Israel addressing Esau as brother, for example, in the verse, “Thus saith thy brother Israel” (Numbers 20:14). On the other hand, the words “like unto me,” do not denote a prophet as great as Moses, for this interpretation is precluded by the statement “And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses.” (Deuteronomy 34:10). The general drift of the chapter points to the correctness of our interpretation and will be confirmed by the succession of the verses, to wit “There shall not be found among you any one that maketh his son or his daughter to pass through the fire etc.,” (Deuteronomy 18:10), “For these nations, that thou art to dispossess, hearken unto soothsayers, and unto diviners; but as for thee, the Lord thy God hath not suffered thee so to do .” (Verse 14). “A prophet will the Lord why [sic] God raise up unto thee, from the midst of thee, of they brethren, like unto me,” (Verse 15). It is obviously clear that the prophet alluded to here will not be a person who will produce a new law, or found a new religion. He will merely enable us to dispense with diviners and astrologers, and will be available for consultation concerning anything that may befall us, just as the Gentiles confer with soothsayers and prognosticators. Thus we find Saul advising with Samuel concerning his lost asses, as we read, “Beforetime in Israel, when a man went to inquire of God, thus he said: ‘Come and let us go to the seer’; for he that is now called a prophet was beforetime called a seer.” (Samuel 9:9). Our disbelief in the prophecy of Omar and Zeid8 is not due to the fact that they are non-Jews, as the unlettered folk imagine, and in consequence of which they are compelled to justify their standpoint by the Biblical statement “from thy midst, out of thy brethren.” For Job, Zophar, Bildad, Eliphaz, and Elihu are all considered prophets and are non-Jews. On the other hand, although Hananiah, the son of Azur was a Jew, he was deemed an accursed and false prophet. Whether one should yield credence to a prophet or not depends upon the nature of his doctrines, and not upon his race, as we shall explain presently. Our ancestors have witnessed Moses, our Teacher, foremost among the prophets, holding a colloquy with the Divinity, reposed implicit faith in him when they said to him, “Go thou near and hear,” (Deuteronomy 5:24). Now he assured us that no other law remained in heaven that would subsequently be revealed, nor would there even be another Divine dispensation, as the verse, “It is not in heaven,” (Deuteronomy 30:12) implies. Scripture prohibits us from making any amendments to the Law or eliminating anything, for we read “Thou shalt not add thereto, nor diminish from it” (Deuteronomy 13:1). We pledged and obligated ourselves to God to abide by His Law, we, our children, and our children’s children, until the end of time as Scripture says “The secret things belong to the Lord our God, but the things which are revealed belong unto us and to our children forever.” (Deuteronomy 29:28). Any prophet, therefore, no matter what his pedigree is, be he priest, Levite, or Amalekite, is perfidious even if he asserts that only one of the precepts of the Torah is void, in view of the Mosaic pronouncement “unto us and unto our children forever.” Such a one we would declare a false prophet and would execute him if we had jurisdiction over him. We would take no notice of the miracles that he might perform, just as we would disregard the wonder-working of one who seeks to lure people to idolatry, as we are enjoined in the verse “And the sign or wonder came to pass … thou shalt not hearken unto the words of that prophet” (Deuteronomy 13:3). Since Moses, of blessed memory, has prohibited image worship for all the time, we know that the miracles of a would-be-seducer to idolatry are wrought by trickery and sorcery, Similarly, since Moses has taught us that the Law is eternal, we stamp definitely as a prevaricator any one who argues that it was destined to be in force for a fixed duration of time, because he contravenes Moses. Consequently we pay no attention to his assertions or supernatural performances. Inasmuch as we do not believe in Moses because of his miracles, we are under no obligations to institute comparison between his miracles and those of others. Our everlastingly firm trust and steadfast faith in Moses is due to the fact that our forebears as well as he, had heard the Divine discourse on Sinai, as it is intimated in the Scripture, “and they will also believe thee forever” (Exodus 19:9). This event is analogous to the situation of two witnesses who observed a certain act simultaneously. Each of them saw what his fellow saw and each of them is sure of the truth of the statement of his fellow, and does not require proof or demonstration, whereas other people, to whom they would report their testimony, would not be convinced without confirmation or certification. Similarly, we of the Jewish faith, are convinced of the truth of the prophecy of Moses, inasmuch as our ancestors in common with him witnessed the Divine revelation on Sinai, and not merely because of his miracles.9 He performed all of these only as the occasion demanded and as is recorded in Scripture. We do not give credence to the tenets of a miracle worker, in the same way we trust in the truth of Moses our Teacher, nor does any analogy exist between them. This distinction is a fundamental principle of our religion, but seems to have fallen into oblivion, and has been disregarded by our co-religionists. This thought was present in the mind of Solomon when he addressed the Gentiles in behalf of Israel, “What will you see in the Shulamite? as it were a dance of two companies.” (Song of Songs 7:1). The verse means to say, “If you can produce anything like the revelation on Sinai then we shall concede some misgivings concerning Moses.” If a Jewish or Gentile prophet urges and encourages people to follow the religion of Moses without adding thereto or diminishing therefrom, like Isaiah, Jeremiah, and the others, we demand a miracle from him. If he can perform it we recognize him and bestow upon him the honor due to a prophet, but if he fails to do so, he is put to death. We require only a miracle as his credentials, although it may be wrought by stratagem or magic, just as we accept the evidence of witnesses although there is a possibility of perjury. For we are divinely commanded through Moses to render judgment in a suit at law in accordance with the testimony of two witnesses, the possibility of false swearing notwithstanding. Similarly we are enjoined to yield obedience to one who asserts that he is a prophet provided he can substantiate his claims by miracle or proofs, although there is a possibility that he is an impostor. However, if the would-be-prophet teaches tenets that negate the doctrines of Moses, then we must repudiate him. This point was made abundantly clear in the introduction to our large work on the commentary of the Mishnah, where you will find some useful information concerning principles which form the foundation of our religion, and the pillars of our faith. It is incumbent upon you to know that the rule that nothing may ever be added to or diminished from the Laws of Moses, applies equally to the oral law, that is the traditional interpretation transmitted through the sages of blessed memory. Be cautious and on your guard lest any of the heretics, may they speedily perish! mingle among you, for they are worse than apostates. For although this country is, as you know, a place of scholars, students and schools, they indulge in bombastic talk and we warn our people against their occasional errors, heresies and mistakes. As for you, in this distant country, although you are scholars, learned in the law, and pious, you are few in number, may God increase your number and hasten the time of gathering you all together. If any of the heretics rises up to corrupt the people, they will undermine the faith of the young folks and they will not find a savior. Beware of them and know that it is permitted to slay them in our opinion for they repudiate the statement in the prophecy of Moses who commanded us to act “According to the law which they shall teach thee, and according to the judgment which they shall tell thee thou shalt do.” (Deuteronomy 17:11). They assert in wicked defiance that they believe most firmly in the prophecy of Moses, as the Arabs and Byzantines say, yet they destroy and nullify his law and kill the adherents thereof. Whoever joins them is just like his seducer. We deemed it imperative to call your attention to these facts, and to raise the young generation on these tenets, because they are a pillar of faith!

אבל מה שזכרת מדבר הקצים ומה שבאר רב סעדיה בהם תחלת מה שיש עליך לדעת שהקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם כמו שבאר דניאל ואמר (דניאל י“ב ט‘) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ אבל רוב ציור קצת החכמים על זה ועלה ברעיוניהם שהשיגוהו כבר קדם הנביא להודיע ענין זה ואמר (שם שם) ישוטטו רבים ותרבה הדעת כלומר ירבו הדעות והסברות בו וכבר באר הקב”ה על ידי נביאיו שקצת בני אדם יחשבו קצים למשיח ויעברו הקצים ולא יתקיימו ואחר כך הזהירנו מלהסתפק בעניין זה ואמר אל יעציבו אתכם אם לא יעלה חשבונם אבל כל מה שיוסיף להתאחר הוסיפו בו תקוה שכן אמר (חבקוק ב‘ ג‘) כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר ודע שהקץ שבאר הקב”ה אותו בבאור כלומר גלות מצרים שאמר (בראשית ט”ו י”ג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה לא נודעה אמתתו ונפל בו ספק מהם מי שסבר שארבע מאות שנה אלו משעה שירד יעקב אבינו למצרים ואחרים חשבו משהתחיל השעבוד והיא שנת שבעים לאחר שירד יעקב אבינו למצרים ואחרים חשבו אותה משעה שנאמרה נבואה זו לאברהם אבינו והוא מעמד בין הבתרים וכשמלאו ארבע מאות למעמד בין הבתרים יצאת ממצרים קצת בני ישראל קודם שעמד משה רבינו שלשים שנה ועלה בדעתם שכבר תם הקץ והרגום המצרים והכבידו עליהם השיעבוד כן הודיענו חכמים ז“ל ועל האנשים ההם אשר טעו בחשבונם ודמו שכבר באה הגאולה ויצאו אמר דוד (תהלים ע“ח ט‘) בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב והקץ האמתי היה ארבע מאות שנה משנולד יצחק שהוא זרע אברהם שנאמר (בראשית כ“א י“ב) כי ביצחק יקרא לך זרע ואמר יתברך (שם ט”ו י“ג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ובזמן הגלות ישלטו אותם וישעבדו בהם וייגעום כך הוא פירוש הפסוק והיו ארבע מאות שנה לגרות ולא לשעבוד ולא התבאר זה עד שעמד הנביא הגדול ונמצא שמיום שנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנא בשוה ואתה דן מקץ זה קל וחומר ומה הקץ הזה שנודע זמנו והתבאר לא ידעוהו כל שכן הקץ הזה הארוך שפחדו הנביאים וחרדו מרוב אריכותו עד שאמר הנביא על דרך התמה (תהלים פ”ה ו‘) הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדר ודר ואמר ישעיהו כשספר אריכות הגלות הזה (ישעיה כ”ד כ”ב) ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר ומרב ימים יפקדו ובאר לנו דניאל עמק ידיעת הקץ והיותו סתום ונעלם ולפיכך מנעונו החכמים ז“ל מלחשוב הקצים לביאת משיח לפי שיכשלו בהם ההמון ושמא יטעו בראותם שבאו הקצים ולא בא וכן אמרו החכמים ז“ל תפח רוחם של מחשבי קצין לפי שהם תקלה לעם לפיכך התפללו עליהם חכמים שתפח דעתם וישחת חשבונם ואנו דנין את רב סעדיה לכף זכות ונאמר שמא מה שהביאו לעניין זה ואע“פ שהיה יודע שהתורה אסרה זה לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות וכמעט שתאבד תורת ה‘ לולי הוא ע“ה לפי שהוא גלה מן התורה מה שהיה נעלם וחזק ממנה מה שנדלדל והודיעו בלשונו ובכתבו וקולמוסו וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקצים כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמים ואין לטעון עליו על שטעה בחשבונותיו כי כוונתו היה מה שאמרתי אבל מה שראיתך משתוקק אליו מחכמת הכוכבים וקבוציהם שהם קוראין בלשון ערב שעברו מהם מה שאתה מצפה כל זה הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנו ורחץ שכלך כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטנופם לפי שהם דברים שאין בהם ממש ואינם אמת אצל החכמים השלמים ואפילו לשאינם מאמינים בתורה כ“ש למקבלי התורה והפסד דבר זה מבואר מאוד בטענות שכליות אמתיות אין זה מקום לזכרם אבל שמע שמץ דבר ממה שבא בכתוב בענין זה דע שמשה רבינו ע“ה בשעה שעמד היו כל האצטגנינין פה אחד אומרים שאומה זו לא תהיה לה תקומה ולא יקל מעליה השיעבוד שהוא בו לעולם ובשעה שחשכו שהיו בתכלית השפלות אז ומעולה הופיע עליהם הרוממות ונולד אז מבחר מין האנשים שבהם וכשהיו כולם על מחשבה אחת שארץ מצרים ישלם אוירה וישמן והיו יושביה בתכלית השלוה אז באו עליהם המכות כמו שאמר ישעיהו כשהיה מספר זה העניין (ישעיה י“ט י“ב) איה אופוא חכמיך ויגידו נא לך וגו‘ וכן אירע לממלכת נבוכדנצר כשהיו כל איצטגניניה וחכמיה וכל הנקרא בשם חכם על עצה אחת שאז היתה התחלת רוממותה וממשלתה מתאמצת והולכת אז נשמדה ממשלתה ואבדה כמו שאמר עליו הקב“ה וכן אמר ישעיהו מהתל בהם ומשחק עלהם ולפי שהיו חכמיה מתפארים בחכמתם ומהתל כמו כן מן הממלכה שהיו אומרים שיש ביניהם חכמים שחכמתם מועלת להם אמר (שם מ“ז י“ג) נלאית ברב עצתיך יעמדו נא ויושיעך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך על זה הענין יהיה הדבר לימות המשיח מהרה יגלה שכשיחשבו העכו“ם שאומה זו לא יהיה לה לעולם ממשלה ולא יגאלו מן השיעבוד שהם בו וכל החכמים כלם פה אחד בעצה זאת וגם הקוסמים בעלי הכחות יפר הקב“ה מחשבותם וסברתם הנכחשת ואז יגלה המשיח שכן אמר ישעיהו בבאור עניין זה (ישעיה מ“ד כ“ה כ“ו) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה וחרבותיה אקומם ואתה אל הסתכל למאמר האומר קבוץ גדול וקבוץ קטן וכן שמעתי ממך שאתה אומר שהחכמה בארצכם מעוטה ונפסקה מכם ושמת סבה לזה היות הקבוץ בשלוש העפרי יש לך לדעת שהמקרה הזה אינו מיוחד בארצכם אבל היא היום בכל ישראל כלומר הכרת החכמים ודלדול הדעות וזהו באמת מה שאמר הנביא בשם הקדוש ב”ה (שם כ“ט י“ד) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ואין עלה זאת לא שלוש עפרי ולא שלוש אשי והמופת על זה ששלמה מלך ישראל שנאמר בו (מלכים ה‘ י“א) ויחכם מכל האדם הוא היה באמצעות השלוש העפרי וכמו כן אברהם אבינו ע“ה שהוא עמודו של עולם והוא שגלה והורה העלה הראשונה לכל החכמים ויסד יסוד היחוד לכל בני אדם וכן יצחק ויעקב ששלשתם היו נושאים כסא הכבוד בלבותם שהשיגוה באמת כמו שאמרו האבות הן הן המרכבה שנאמר (בראשית ל“ה י“ג) ויעל מעליו אלקים הנה לך האבות שלשתם היו באמצעות השלוש העפרי ויתבאר כל זה ממה שנודיע שהקבוץ הקטן הוא קבוץ שבתאי וצדק משעה שיתקבצו באיזה מקום שיתקבצו שנית כמו עשרים שנה ממהלך השמש בקרוב ולא יזוזו היותם מתקבצים בשלוש אחד בעינו מאתים וארבעים שנה ואחר כן יעתקו קבוצם לשלוש אחר וזהו הנקרא קבוץ אמצעי והוא קבוץ ההעתקה ההוה בכל מאתים וארבעים שנה ממהלך השמש ויהיה על הסדר הזה משעה שיתקבצו שם הכוכבים אלו בשום מעלה מן המעלות עד שיתקבצו באותה מעלה בעינה תתק“ס שנה וזהו הגדול והוא משעה שיתקבצו שבתאי וצדק בחלק הראשון מן הטלה עד שיתקבצו פעם שנית וכשתחשוב התאריך למפרע יתבאר לך כל מה שזכרתי לך מהיות אברהם יצחק ויעקב בשלוש העפרי וכן דוד ושלמה אבל בארתי לך זה שתסיר מלבך סברה זאת ואל תחשוב שיש לשלוש כזה עלה וכמו כן אמרת שאנשים כוונו הקבוץ העתיד ומצאו הכוכבים השבעה כלם שיתקבצו במזל אחד ודבר זה אינו אמת ואין שם קבוץ שביעי בשום פנים לא בקבוץ העתיד ולא במניין קבוצים שעתידין לבא אחריו אבל דבר זה דבר איש שאינו יודע לכוון התקון על אמתתו כמו שספרת מכלל דבריו שאמר שאירע מבול מאויר ומעפר ומה שראוי לך לדעת שהדברים האלה וכיוצא בהם שוא וכזב ולא יהיו לך לראיה לפי שתמצאם כתובים בספרים שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו מכזב בקולמוסו ואין זה נמנע עליו והכסילים הבוערים הם שיעשו אצלם לראיה אמתית הדבר בהיותו כתוב ואין לנו להאמין סברות מפנים האלה אלא מפנים אחרים ודע כי כמו שינצל הסומא בהשענו על הפקח בלכתו אחריו לפי שהוא יודע בעצמו שאין לו עינים שיורהו הדרך הישר וכמו כן שינצל החולה שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו לפי שאינו יודע הדברים הממיתים ולא המחלימים המצילים וישמע לעצתו כל מה שיאמר לו כמו כן ראוי להמון למסור משענתם על הנביאים בעלי העינים האמתיים ודי להם במה שילמדו להם שהסברה הפלונית אמת והסברה הפלונית אינה אמת ואחרי הנביאים החכמים החוקרים והרודפים יומם ולילות הסברות והדעות כדי שידעו איזה מהם אמת ואיזה מהם שוא ואחר הקדמה זאת דע שכל מה שתשמע או שתמצא כתוב מאלו הדברים וכדומה להם הם כולם דברים שאין בהם אמת אבל האומר אותם כסיל או ליצן מהתל או מי שיתכוון לסתור התורה ולהרוס חומותיה הלא תראה עזותם באמרם מבול מאויר ומבול מעפר וכמו כן יוכלו לומר מבול מאש וכל זה אינו אלא נכול ופתוי להטעאת אמנה שהמבול לא היה אלא מקבוץ המים ושלא בא מאת דיין האמת ועל דרך העונש ליושבי הארץ על רוב חטאתם כמו שבאר לנו בספרו הישר המציל אותנו מן הטעות ועל הטענה הזאת לפי סברתם לא נהפכה סדום ובנותיה על כפרם ומעלם כמו שבאר הכתוב (בראשית י“ח כ“א) הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה וגומר וכן כל פעל הבא מאת הבורא יתברך בעולם הוא אצלם דבר מחויב מן הקבוצים של כוכבים אלה הם ההקדמות שרצונם להקדים להרוס בהם יהודי הדת ונעשו הפקר ליד תאותם ותשוקת נפשותם הבהמית כמו הבהמות ובנות יענה ובשביל הדעות האלו הזהירנו הבורא יתברך בתורה ואמר שבהיותכם מכעיסים יבאו עליכם פורעניות עקב חטאתכם אם תחשבו שאינם באים עליכם אלא דרך מקרה ושאין סבת הפורענות רוב נאצותכם גם אני אוסיף עליכם מן המקרה ההוא ואכפול אותם עליכם שכן כתוב בתוכחה (ויקרא כ“ו כ“א) ואם תלכו עמי קרי וגו‘ והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי וקרי הוא הדבר שבא שלא בכוונה והוא אומר אם תשימון פורענות דרך מקרה אני אוסיף עליכם מן המקרה ההוא שבע על חטאתיכם וממה שהקדמתי לך תדע שאין ביאת המשיח תלויה בדין הכוכבים בשום פנים וכבר עמד אחד מן המחודדים בספרד וחבר ספר בעניין הקץ על דרך הכוכבים ואמר שהמשיח יגלה בשנת פלונית ואין אחד מחכמינו חסידינו שלא זלזל שם דבריו וזלזל עצתו ושמוהו במעלת החסרים בשביל מה שעשה והעיר תכלית והמציאות עשתה בו יותר רע כלומר שחוק והחול ממה שעשינו בו אנחנו לפי שבזמן שאמר שיגלה המשיח עמד הסרבן והממרה בארצות המערב וזהו תכלית הכעור לבעלי החכמה הזאת אבל הצריכנו לכל זה תוקף הגלות עלינו והכוונה בלא חבל היא נתלית אבל אתם אחינו חזקו ואמצו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה‘ וכמו כן חזקו קצתכם לקצתכס נטעו אמנה והאמינו בלבות הכל ביאת הגואל מהרה יגלה חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו ודעו שהקב״ה הודיענו על ידי ישעיהו מבשר ישראל שמרב אריכות ימי הגלות והתחזקו יחשבו הרבה שהקב״ה עזבנו והסיר פני חסדו ממנו ח“ו בשביל זה ואחר כך העיד על עצמו שלא יעזב אותנו ולא ישכחנו שכן אומר (ישעיה מ“ט י“ד ט“ו) ותאמר ציון עזבני ה‘ וה‘ שכחני ואחר כך חזר ואמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך ועל ידי הנביא הראשון ע“ה הודיענו הקב”ה כדבר הזה שנאמר (דברים ד‘ ל“א) כי אל רחום ה‘ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם ושב ה‘ אלהיך אח שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה‘ אלקיך שמה ודבר זה אחינו סוד גדול מיסודי אמונת ישראל והוא שאי אפשר שלא יעמד מזרע שלמה איש שיקבץ נפוצותנו ויאסוף חרפתנו וגלותנו ויגלה הדת האמתית וישמיד כל מי שימרה דברו כמו שהבטיחנו הקב”ה בתורתו (במדבר כ“ד י“ז י“ח) אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל והעת שיגלה תהיה צרה גדולה על היהודים שנאמר (דברים ל“ב ל“ו) כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזובה ואז יגלהו הקב“ה וישלים מה שהבטיח ואמר והנביא מתמיה על העת שיראה בה הגואל (מלאכי ג‘ ב‘) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו וזהו האמת שאנו מאמינים בזה העניין אבל העת ההיא כבר התבארה מדברי דניאל וישעיהו ומשאר דברי רבותינו ז“ל שביאתו תהיה כשתתקף יד אדום וערב וכשתתפשט מלכותם בעולם כמו היום הזה וזה דבר שאין בו ספק ומזה לא יעבור ודניאל סוף מה שספר מלכות ישמעאל ועמידת מחמד ואחריו ביאת הגואל בסמוך וכן ישעיהו ביאר שהראיה על ביאת המשיח היא הראות משגע שכן אמר (ישעיה כ“א ז‘) וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל והקשיב קשב רב קשב אמר שרכב חמור הוא המשיח שנאמר בו (זכרי‘ ט‘ ט‘) עני ורוכב על החמור ועל עיר בן אתונות יבא תכף עמידת רוכב על גמל והוא מלך ערב ומה שאמר צמד פרשים כלומר הזדווג שתי אומות שהם אדום וישמעאל ובעניין זה יתבאר מן החלום של צלם ומן החלום של חיות הנזכר בדניאל ודברים אלו מבוארים מפשט הכתובים אבל אמתת העת על בוריה אינה מודעת אבל יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאה קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר וכן הדבר עד תחלת הגלות של ירושלים כמו שנאמר (עובדי‘ א‘ כ‘) וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב וביאור הדבר שבנבואת בלעם רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסוק מהם לפי שיש בתורה פסוקים שאף על פי שהכוונה בהם לשום עניין אף על פי כן יש בהם רמז לעניין אחר כמו שמצינו ממאמר יעקב אבינו עה“ש שאמר לבניו (בראשית מ“ב ב‘) רדו שמה שעכבו במצרים כמנין רד”ו שהם מאתים ועשר שנים וכן מאמר משה רבינו עליו השלום שאמר (דברים ד‘ כ“ה) כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ שישבנו בארץ ישראל מיום שנכנסנו בה עד גלות המלך יויכין כמנין נושנתם והם תתע“ו שנה וכזה הרבה ועל העניין הזה קבלנו שזה שאמר בלעם (במדבר כ“ג כ“ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל יש בו סוד שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת ותחזור הנבואה לישראל ואז יאמרו להם הנביאיה מה פעל אל ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ותפ“ח שנה שהסימן בתפ”ח גאולים ולפי ההקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעה אלפים תתקע”ו ליצירה ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח שנאמר (יואל ג‘ א‘) ונבאו בניכם ובנותיכם וגומר זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ וזה שאמרנו שהוא אמתי אחר שהוזהרנו עליו ומנעונו תכלית המניעה לגלותו שלא יהיה בעיני העם ברחוק (*נפלא בעיני איך יאמר שלא יהיה בעיני העם ברחוק ואינו כי אם ערך שלשים שנה מזמן כתיבת האגרת אשר לא ימנע להגיע אליו עוד הדור ההיא ואיך לא נזהר המעתיק לגלותו אחרי אשר הרב ז“ל צוה להעלימו ע“כ נראה כי קבלת רבינו היתה כי האלפים ותפ“ח שנה מתחילין מעת הפסקת הנבואה והמעתיק שם עצה בנפשו להסתיר הענין בכתבו החשבון מעת הנבואה הזאת כי מוכרח היה לגלות המכתב לכל קהל ועדה כצוואת רבינו בסוף האגרת ומעתה יבוא הכל אל נכון ודו“ק אב“א) וכבר הודעתיך אותו וברוך היודע אבל מה שאמרת ששעה זאת היא שעליה אמר ירמיהו ע“ה (ירמיה ל‘ ז‘) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע אין הדבר כן שזה הכתוב רומז על מלחמות גוג ומגוג בהכרח ותהיה אחר שיגלה המשיח לאחר זמן אבל האות של שעי גרן וזולתם שדומים להם הם דברים חלשים מאוד ואינם מיוחסים בשם לחכמים ואינם מדבריהם ויש מהם שהם משל וחידה ולא תסתכל לדבר בזה העניין: In your letter you have adverted to the computations of the date of the Redemption and R. Saadia’s opinion on the subject. First of all, it devolves upon you to know that no human being will ever be able to determine it precisely as Daniel has already intimated, “For the words are shut up and sealed.” (Daniel 12:9). Indeed many hypotheses were advanced by scholars, who fancied that they have discovered the date, as was anticipated in Scripture, “Many will run to and fro, and opinions shall be increased.” (Daniel 12:9). That is, there shall be numerous views concerning it. Furthermore we have a Divine communication through the medium of the prophets that many persons will calculate the time of the advent of the Messiah but will fail to ascertain its true date. We are cautioned against giving way to doubt and distrust because of these miscalculations. The longer the delay, the more fervently shall you hope, as it is written, “And it declareth of the end and doth not lie, though it tarry, wait for it, because it will surely come, it will not delay.” (Habakkuk 2:3). Remember that even the date of the termination of the Egyptian Exile was not precisely known and gave rise to differences of opinion, although its duration was fixed in Scripture, where we read, “and they shall serve them and afflict them four hundred years” (Genesis 15:13). Some reckoned the period of four hundred years from the time of Jacob’s arrival in Egypt, others dated it from the beginning of Israel’s bondage, which happened seventy years later, while still others computed it from the time of the Covenant of the Pieces when this matter was Divinely predicted to Abraham. At the expiration of four hundred years after this event, and thirty years before the appearance of Moses, a band of Israelites left Egypt because they believed that exile had ended for them. They were subdued and slain by the Egyptians. The lot of the Israelites who remained was consequently aggravated as we learn from our sages, the teachers of our national traditions. David already alluded to the vanquished Israelites who miscalculated the date of the redemption in the verse, “The children of Ephraim were as archers handling the bow that turned back in the day of battle” (Psalms 78:9). In truth, the period of four hundred years commences with the birth of Isaac the seed of Abraham, par excellence, as may be gathered from the verse, “For in Isaac shall seed be called to thee” (Genesis 21:12), and the verse, “Thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs, they shall serve them, and afflict them four hundred years” (Genesis 15:13). In exile, they would rule, enslave and maltreat them, this is the implication of this text. The four hundred years mentioned in this verse refer to the duration of the exile, and not [solely] to the Egyptian bondage. This fact was misunderstood until the great prophet (Moses) came, when it was realized that the four hundred years mentioned in this verse refer to the duration of the exile, and not [solely] to the Egyptian bondage. This fact was misunderstood until the great prophet (Moses) came, when it was realized that the four hundred years dates back precisely to the birth of Isaac. Now, if so much uncertainty prevailed in regard to the date of the emancipation from Egyptian bondage, the term of which was fixed, how much more would it be the case in respect to the date of the final redemption, the prolonged and protracted duration of which appalled and dismayed our inspired seers, so that one of them was moved to exclaim, “Wilt Thou be angry with us forever? Wilt Thou draw out Thine anger to all generations?” (Psalms 85:6). Isaiah, too, alluding to the long drawn out exile, declared: “And they shall be gathered together as prisoners are gathered in the dungeon, and shall be shut up in prison, and after many days shall they be released” (24:22). Inasmuch as Daniel has proclaimed the matter a deep secret, our sages have interdicted the calculation of the time of the future redemption, or the reckoning of the period of the advent of the Messiah, because the masses might be mystified and bewildered should the Messiah fail to appear as forecast. The rabbis invoked God to frustrate and destroy those who seek to determine precisely the advent of the Messiah, because the masses might be mystified and bewildered should the Messiah fail to appear as forecast. The rabbis invoked God to frustrate and destroy those who seek to determine precisely the advent of the Messianic era, because they are a stumbling block to the people, and that is why they uttered the imprecation “May the calculators of the final redemption come to grief” (Sanhedrin 97b). As for R. Saadia’s Messianic calculations, there are extenuating circumstances for them though he knew they were disallowed. For the Jews of his time were perplexed and misguided. The Divine religion might well nigh have disappeared had he not encouraged the pusillanimous, and diffused, disseminated and propagated by word of mouth and pen a knowledge of its underlying principles. He believed, in all earnestness, that by means of the Messianic calculations, he would inspire the masses with hope for the truth. Verily all his deeds were for the sake of heaven. Consequently, in view of the probity of his motives, which we have disclosed, one must not decry him for his Messianic computations. I note that you are inclined to believe in astrology10 and in the influence of the past and future conjunctions of the planets upon human affairs. You should dismiss such notions from your thoughts. Cleanse your mind as one cleanses dirty clothes.11 Accomplished scholars whether they are religious or not, refuse to believe in the truth of this science. Its postulates can be refuted by real proofs on national grounds. But this is not the place to enter into a discussion of them. Mark well, however, what Scripture has to say about the astrologers. At the time when Moses rose to leadership the astrologers had unanimously predicted that our nation would never be freed from bondage, nor gain their independence, but fortune smiled upon Israel, for the most exquisite of human beings appeared and redeemed them at the very time which was supposedly most inauspicious for them. Furthermore, Egypt was smitten with the plagues at the very time for which the astrologers foretold an epoch of wholesome climate, abundance, and prosperity for its inhabitants. To the failure of their vaticination, Isaiah alludes when he says “Where are they then thy wise men? and let them tell thee now, and let them know what the Lord of Hosts hath purposed concerning Egypt. (Isa. 19:12). Similarly the pundits, astrologers, and prognosticators were all of one mind that the administration of Nebuchadnezzar, the wicked, marked the beginning of an era of enduring prosperity. Forsooth, his dynasty was extinguished and destroyed, as was divinely forecast by Isaiah. He derided them for pretending to fore-knowledge, and held up to scorn the state which fancied itself in possession of sapient folk versed in futurity, as we read “Let now the astrologers, the star-gazers, the monthly prognosticators, stand up and save thee” (47:13). They are likewise wrong in their predictions concerning the era of the Messiah, may he speedily come. For while the Gentiles believe that our nation will never constitute an independent state, nor will they even rise above their present condition, and all the astrologers, diviners, and augurs concur in this opinion, God will prove false their views and beliefs, and will order the advent of the Messiah. Again it is Isaiah who makes reference to this event in the verse: “That frustrate the tokens of the impostors, and maketh the diviners mad, that turneth wise men backward, and maketh their knowledge foolish, that confirmeth the word of his servant, and performeth the counsel of his messengers, that saith of Jerusalem, “She shall be inhabited, and of the cities of Judah, They shall be built, and I will raise up the waste places thereof.” (44:25-26). This is the correct view that every Israelite should hold, without paying any attention to the conjunctions of the stars, of greater or smaller magnitude. I have observed your statement, that science is little cultivated, and that learning does not flourish, in your country, which you attribute to the influence of the conjunctions in the earthly trigon.12 Remember that this low state of learning and science is not peculiar too your country, but is widely prevalent in Israel today. Indeed, a Divine premonition of such a state of affairs is contained in a verse in Isaiah which reads, “Therefore, behold, I will again do a marvelous work among this people, even a marvelous work, and a wonder, and the wisdom of the wise men shall perish, and the prudence of the prudent men shall be hid.” (29:14). This condition is not due to the earthly or fiery trigon, as is proven by the fact that Solomon, King of Israel, lived during the earthly trigon, and yet Scripture testifies that “he was wiser than all men.” (I Kings 5:11). So did Abraham of blessed memory, who was designated the Pillar of the World, discover the First Cause of the entire universe, and demonstrated the central importance of the principle of the Unity of God for all mankind. He, Isaac and Jacob, all three of them, carry the throne of glory in their hearts, to make use of a rabbinical metaphor “The patriarchs are the chariots,” (Genesis Rabbah 82:7), which in turn was suggested by the verse, “And God rose up over him.” (Genesis 35:13). The meaning is that they have attained a true conception of the Deity. Now the three patriarchs lived during the earthly trigon.This matter will become clear if the following facts are borne in mind. There is first, the smaller conjunction, that is, the meeting of Saturn with Jupiter, which occurs once in approximately twenty solar years. These conjunctions continue to take place twelve times within the same trigon, covering a period of two hundred and forty years. Then conjunctions take place in the second trigon, which occur every two hundred and forty solar years. The shift to the next trigon is known as the medium conjunction. According to this calculation an interval of nine hundred and sixty years will elapse between the first and second meeting of two planets in the same point of the Zodiac.13 This is termed the great conjunction, and occurs once in nine hundred and sixty years. This is the time that must elapse between the first and second meeting of Saturn and Jupiter in the same degree of Aries. If you will calculate back, you will understand my statement above that Abraham, Isaac and Jacob as well as David lived during the earthly trigon. My purpose in going into details was to dispel any suspicion of yours that the trigon exercises any influence upon human affairs. Furthermore you write that some people have calculated the forthcoming conjunction and have determined that all the seven planets will meet in one of the constellations of the Zodiac. This forecast is untrue, for no meeting of the seven planets will occur in the next conjunction, nor in the following ones. For such an event will not happen even in ten thousand years, as is well known to those who are familiar with the astronomical law of equation. Verily this is the calculation of an ignorant person, as is evinced by other remarks of his, quoted by you, to the effect that there will be a deluge of air and of dust. It is essential for you to know that these and similar assertions are fabricated and mendacious. Do not consider a statement true because you find it in a book, for the prevaricator is as little restrained with his pen as with his tongue. For the untutored and uninstructed are convinced of the veracity of a statement by the mere fact that it is written; nevertheless its accuracy must be demonstrated in another manner. Remember that a blind person submits to an individual having power of sight for intelligent direction knowing that he lacks the vision to guide him safely; and an ailing person, unskilled in the art of medicine, and uninformed as to matters detrimental to or beneficial for his health, defers to a physician for guidance and obeys him implicitly. Just so is it indispensable for the laity to yield unswervingly to the prophets, who were men of true insight, and to confide in them in respect to matters affecting the truth or the error of a given teaching. Next in importance are the sages who have studied day and night the dogmas and doctrines of our faith and have learned to distinguish between the genuine and the spurious. After this exposition you may trust me that the statements you have previously quoted are inaccurate and this applies equally to similar views which you heard expressed in conversation or met with in books. For the author of such sayings is either ignorant, a mountebank, or seeks to destroy the law and to demolish its bulwarks. Do you perceive the brazenness of these people who assert that there will be a deluge of air, and dust, and fire, in order to deceive and delude others to believe that the Deluge in the time of Noah was merely due to a concentration of water, and was not a Divine punishment for the immorality of the time, as is explicitly stated in Scripture that guides us against error and fallacy. Similarly Sodom, and the other cities were not destroyed because of the unbelief and wickedness of their inhabitants in direct contradiction to the Bible which says, “I will go down now, and see whether they have done altogether according to the cry of it which is come to me.” (Genesis 18:21). Thus whatever happens in this world through Divine intervention, they say is the inevitable consequence of the planetary conjunctions. They have affirmed the truth of their propositions in order to undermine the principles of our religion, and to give free reign to their animal instincts and passions as do the beasts and the ostriches. We were divinely admonished against those views in Scripture to the following effect: “If you rebel against Me so that I bring disaster upon you as a punishment for your misdeeds, but you ascribe your reverses to chance rather than to your guilt, then shall I increase your afflictions and make them more grievous.” This is the intent of the verse in the Chapter of Admonition, If you will walk with me ‘bekeri’ I shall walk with you in the wrath of ‘keri'” (Leviticus 26:21, 24). Now “keri” signifies chance, hazard. Scriptures means to say if you regard My chastisement as a fortuitous event, then shall I bring the most severe calamities upon you “sevenfold for your sins.” (Leviticus 26:24). These foregoing remarks have made it abundantly clear that the advent of the Messiah is in no way subject to the influence of the stars. Indeed one of our keen minds in the province of Andalusia, calculated by means of astrology the date of the final redemption and predicted the coming of the Messiah in a particular year. Every one of our distinguished scholars made little of his declaration, discounted what he did and censured him sharply for it. But grim fate dealt with him more sternly than we could have. For at the very time when the Messiah was supposed to arrive, a rebel leader appeared in Maghreb who issued an order of conversion as you are well aware. The event proved to be a great debacle for the partisans of this prognosticator. Indeed the hardships experienced by our people in the diaspora are responsible for these extravagances, for a drowning man catches at a straw. Therefore, my co-religionists, “be strong and let your heart take courage, all you that wait for the Lord.” (Psalms 31:25). Strengthen one another, affirm your faith in the Expected One, may he speedily appear in your midst. “Strengthen ye the weak hands and make firm the tottering knees.” (Isaiah 35:3). Remember! Isaiah, the herald of Israel’s redemption predicted that the prolongation of the adversities of exile will impel many of our people to believe that God has relinquished and abandoned us (far be it from Him), as we read “But Zion said: ‘the Lord hath forsaken me, And the Lord hath forgotten me’.” (49:14). But he was given the Divine assurance that such is not the case, to quote the following, “Can a woman forget her sucking child, that she should not have compassion on the son of her womb? Yea, these may forget, yet I will not forget thee.” (49:15). In truth, this Divine promise had already been divulged by the First Prophet, who declared: “For the Lord thy God is a merciful God. He will not fail thee, neither destroy thee, nor forget the covenant of thy fathers which he swore unto them.” (Deuteronomy 4:31). “Then the Lord thy God will turn thy captivity, and have compassion on thee, and will return and gather thee from all the peoples whither the Lord thy God hath scattered thee.” (Deuteronomy 30:3). It is, my co-religionists, one of the fundamental articles of the faith of Israel, that the future redeemer of our people will spring only from the stock of Solomon son of David.14 He will gather our nation, assemble our exiles, redeem us from our degradation, propagate the true religion, and exterminate his opponents as is clearly stated in Scripture “I see him but not now, I behold him but not nigh, there shall step forth a star out of Jacob, and a scepter shall arise out of Israel. And shall smite through the corners of Moab, and break down all the sons of Seth. And Edom shall be a possession, Seir also, even his enemies, shall be a possession, while Israel doeth valiantly.” (Numbers 24:17-18). He will be sent by God at a time of great catastrophe and dire misfortune for Israel as was predicted in the verse “There will be none remaining, shut up or left at large” (Deuteronomy 32:36). And when he appears, he will fulfill the promises made in his behalf. A later prophet too was alluding to the Messianic tribulations when he declared “But who can endure the day of his coming” (Malachi 3:2). This is the proper understanding of this article of faith. From the prophecies of Daniel and Isaiah and the statement of our sages it is clear that the advent of the Messiah will take place some time subsequent to the universal expansion of the Roman empire and Arabic rule, which is an actuality today. This fact is true beyond question or doubt. Daniel in the latter part of his vision alludes to the Kingdom of the Arabs, to the rise of Mohammed and then to the arrival of the Messiah. Similarly Isaiah intimated that the coming of the Messiah will occur after the rise of the Madman, in the verse “A man riding on an ass, a man riding on a camel, and two men riding on horses.” (21:7). Now “the man riding on an ass” is a symbolical reference to the Messiah as is evident from another verse which describes him as “lowly and riding on an ass” (Zechariah 9:9). He will follow the “man riding on the camel” that is, the Arabic kingdom. The statement “two men riding on horses” refers to both empires, the Roman and the Arabian. A similar interpretation of Daniel’s vision concerning the image and the beasts is correct beyond doubt. They are conclusions derived from the plain meaning of the text. The precise date of the messianic advent cannot be known. But I am in possession of an extraordinary tradition which I received from my father, who in turn received it from his father, going back to our early ancestors who were exiled from Jerusalem, and who were mentioned by the prophet in the verse, “And the exiles of Jerusalem that are in Spain” (Obadiah 20). According to this tradition there is a covert indication in the prediction of Balaam to the future restoration of prophecy in Israel. Incidentally it may be stated that there are other verses in the Torah which contain cryptic allusions in addition to their simple meaning. For example, the word “r’du” in the remark of Jacob to his sons, “r’du Shamah,” “Get you down thither” (Genesis 42:2), has the numerical value of 210, and contains a hint to the length of Israel’s stay in Egypt. Likewise, the statement of Moses our Teacher, “When thou shalt beget children, and children’s children and ye shall have been long in the land,” (Deuteronomy 4:25), embodies a reference to the duration of Israel’s stay in Palestine, from the date of their arrival to the exile in the time of Jehoiakim, which was eight hundred and forty years, corresponding to the numerical value of the word NoSHaNTeM. Similarly, many other verses could be cited. To come back to Balaam’s prophecy, the verse “After the lapse of time, one will tell Jacob and Israel what God hath wrought,” (Numbers 23:23), contains a veiled allusion to the date of the restoration of prophecy to Israel. The statement means that after the lapse of an interval equal to the time that passed from the Six Days of Creation to Balaam’s day, seers will again tell Israel what God hath wrought. Now Balaam uttered his prediction in the thirty-eighth year after the Exodus which corresponds to the year 2485 after the Creation of the World, for the Exodus took place in the beginning of the year 2448. According to the interpretation of this chronology, prophecy would be restored to Israel in the year 4976 after the creation of the world. It is doubtless true that the reappearance of prophecy in Israel is one of the signs betokening the approach of the Messianic era as is intimated in Scripture “And your sons and your daughters shall prophecy … And I will show wonders in the heavens and in the earth … Before the great and terrible day of the Lord come” (Joel 3:1, 3, 4). This is the most genuine tradition concerning the Messianic advent. We were admonished against, and strictly prohibited form blazening it abroad, lest some folk deem it unduly postponed. We have already apprised you concerning it, but God knows best what is true. Your statement that Jeremiah alludes to the advent of the Messiah in the verse “It is a time of trouble unto Jacob” (30:7) is incorrect, for it needs must refer to the war of Gog and Magog which will take place some time after the arrival of the Messiah. Neither the fall of Giron Gate16 nor similar omens portent the oncoming of the Messiah. Some of the supposed prophetic signs are mistakenly ascribed to the sages, while others owe their origin to figures of speech and enigmatic sayings of the rabbis, which should not be taken literally.